את הפוסט הבא כתבתי לפני שנה.
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר
"אני בהריון".
אחרי 4 ילדים ב-13 שנים, 2 בעלים (פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים
(שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות, התרגשויות..
עכשיו אני בהריון.
מותר לי לנוח. אני אפילו צריכה. לעצום עיניים, ולהרים רגליים, ולהרגיש שהכול בסדר, כי אני הרי עושה משהו, אני מגדלת משהו, מזינה משהו בפנים, שמצריך כוחות גוף ונפש, וגם ממלא.
אז זה בסדר, מותר לנוח. וגם צריך. כי עוד מעט, עוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים, יקרו דברים. יותר דברים.
אולי דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. בלי לדעת בדיוק למה אני מחכה.
ועוד לא התחלתי לקנן ,עוד לא לנקות, ולסדר, ולקנות, ולארגן..
אבל עברתי כבר את השלב הראשוני של להתנגד למה שקורה, ולהבהל, ולהתעייף, ולהתבחל..
ניראה לי שאני יכולה עכשיו לשכב על הספה, להשען, לשים יד על הבטן, ועוד יד על החזה.
להגיד שלום ללב, שרץ המון לאחרונה. להגיד שלום לבטן. לעומת הלב היא נדמית כמעט-ריקה,
עם תנועה עדינה, מעגלית, כתמתמה-ורדרדה, כמו הציור ההוא המופלא של מירה.
התנועה בבטן אומרת "אני פה, אפשר לשמוע אותי, בזרימה עדינה, כמעט רחש,
כמו לשמוע פרח שתכף נפתח." אני לוקחת זמן עם זה.
ואז , כשאני עולה מכאן אל הלב, אז האדום יותר רגוע, ומשיכות המכחול מעודנות יותר, והריצה קצת נרגעת.
יש אויר נקי, שקוף-ירקרק, כמו חורש הימאליה מלא אגלי-טל. עם קרני שמש שמבצבצות מלמעלה,
מזכירות שמעל לצמרות העצים הגבוהות יש שמיים פתוחים, ומרחב. בהיר ונקי, מסנוור-כמעט.
לאחרונה שוב הייתי בלב הזה שרץ, סוחף ברגשות עזים, מתרסק על סלעים, כמה, מתגעגע, מתלהב, מתעצב..
אבל עכשיו אני בשקט.
יושבת בסירה שנעה על הגלים, הים לא שקט לגמרי (תודה לרוח), יש גל-גלים, יש תנועה.
יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.
יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.
הלידה הפעם לא תתרחש ביום אחד. היא מתרחשת לאט, כל פעם עוד קצת.
אני יולדת אותי, למחצית השנייה של חיי.
בתנועה עגולה, מתגלגלת, מרגישה את גבולות העור על הקרקע, נצנוצים של קסם כמו כוכבים של פיות בציורים של ילדות.
נצנוצים של רוך, של העזה, של אומץ, של צחוק, של פגיעות ושל חוסן, עד שאני קמה על הרגליים ועומדת.
שלום עולם, אני פה.
