43 and counting...

43 שנים אני פה ,
מעניין שלא סופרים את 9 החודשים שקדמו לזה, שהם בעלי השפעה חזקה על חיינו. אבל אם ככה אז היה צריך לספור גם גלגולים קודמים וקיומים בממדים מקבילים.. וזה כבר בלגן, אז בואו נאסף רגע לסיכום השנה הזאת, כמיטב המסורת שהתחלתי בשנה שעברה.
בשנה האחרונה סופסוף הפנמתי שאין לי במה להיאחז בכל הקשור להגדרות של עצמי."אני ככה.. ואני ככה..". אפילו טעיתי לכנותן "מודעות עצמית". עד לא מזמן דווקא חשבתי שיש לי סיבות טובות להיאחז בהגדרות.
אחת - אחרי כל כך הרבה זמן שאני חיה עם עצמי, אני בטח מכירה את עצמי מספיק טוב כדי להגדיר את עצמי, נכון?
שתיים - הילדים שלי. אם אדע מי אני אוכל וודאי לספק להם מורשת, עקרונות, הגדרות..? איך אמרה לי חברה טובה השבוע - ילדים הם "לאומנים שמרנים". נכון. מסגרת צריך. אבל הדבר העיקרי שיש לי לתת, או להיות, זה מודל. או במילים אחרות - להיות מי שאני. באמת. וזה מביא אותי לשלוש - אם לא אגדיר את עצמי איך אוכל לדעת מה אני רוצה לשנות בעצמי? טריקי.. לקח לי שנים לתפוס איך אני עובדת על עצמי לפעמים עם העניין של להיות מודעת לעצמי רק כדי להמשיך להרגיש-עוד-לא.. / או להיות כמעט.. בדרך ל.. (יפה/מצליחה/אמא טובה/יצירתית/מקורית..יו ניים איט). עוד קצת אשתנה ואז.
מסתבר שגיל 43 זה זמן טוב להיות כבר. עכשיו. כבר עכשיו - מה? מי?
 ניסיונות להגדיר את עצמי נשמעים ככה:
אני רגישה. לפעמים עד כדי קהות. המחושים/חיישנים שלי מתכווצים ונסגרים כשהם מאד מוצפים באינפורמציה. ולפעמים הם פשוט מתכנסים פנימה כי יש להם מה לעשות שם, בפנים. לחוש אותי. ויש לי אנרגיה בשביל עוד כמה וכמה דברים בעולם חוץ מעצמי- אבל לא בשביל הכל. אז אני מסננת. חיה בבועה, שבתוכה אני רגישה.
שאני עדינה ומתחשבת עד שאני ברורה וחותכת. שאני לרוב מבינה ורואה את האחר ומכילה ויחד עם זה לפעמים אני מגלה פרטים  חדשים בתמונה הגדולה, ומבינה כמה בכל זאת הייתי צרת ראייה  ומרוכזת בעצמי.
שאני לפעמים, יותר ויותר, מסבירה את עצמי מצוין יחד עם זה שאחת מחוויות העולם המרכזיות שלי הייתה להיות -לא -מובנת. שאני מופנמת ויחד עם זה כשאני משתפת זה עד העצם, כי משהו אחר אין לי.
שאני עובדת בחריצות והתמדה בתוך עצמי ומחוץ לי, ויחד עם זה אני משתדלת להרפות ולנוח תוך כדי תנועה, ולשחרר את מה שכבד לי, כי חופשה מאורגנת, בעיקר מעצמי, אינה נראית באופק.
שאני חזקה ואמיצה ממש, המון. ולא פחות מזה נוטה להיות חרדה ומבוהלת. וכבר יש לי כלים ואפשרות פנימית לבחור.
שאני הכי צריכה ואוהבת תנועה ושינוי ולבטא את עצמי בטוטאליות ולהתפתח, ויחד עם זה אני בפחד אימים כשזה קורה, ואני הכי פוחדת ממה שהכי רציתי, והדבר שהכי עוזר לי עם הפחד הזה, זה להעז ולקבוע עובדות בשטח ולפחד אחר כך, תוך כדי תנועה. מה שנקרא "לקפוץ למים". כל פעם מחדש.
שמה שאני חושבת שחושבים עלי כל כך הכביד על דרכי גם כשחשבתי שזה כבר לא מזיז לי. ויחד עם זה אני עושה ממש מה שמתאים לי, ועושה את זה בדרך שלי.
שלמדתי כל כך הרבה גישות ותיאוריות ועם זאת הכי משמעותית עבורי הלמידה מתוך חוויה, וההתנסחות המקורית-האישית שלי ושל מי שמולי, והן הראשונות בתור כשאני מנחה , מטפלת או מלמדת.
שמסגרת עושה לי טוב כל עוד היא חיה, נושמת, גמישה, משתנה ומתחלפת בעיתוי המתאים.
 שמי שאני הכי אוהבת ומשמעותי לי זה מי שאני הכי צריכה לשחרר כדי לגדול.
"את מלאה קונפליקטים" אמרה לי מאבחנת-נומרולוגית מצוינת לפני זמן מה.  ואני לרגע התכווצתי וניסיתי לפתור את זה (כלומר את עצמי) ואז נזכרתי שכבר הרבה שנים אני חיה ולומדת גישות של "גם וגם". כי בשדה של תחושות הגוף יש קיום לאפשרויות מקבילות שנדמות למוח מנוגדות, וכשמתרגמים תחושות לצירופי מילים - הפרדוקס הוא זה שמרחיב את האפשרויות ומצמיח הלאה. ובמציאות שמעבר לאמונות המגבילות יש מקום להיות גם וגם. ואולי זה לא כזה חדש, אם חושבים על המהות של ין ויאנג. אז כשאני לא מנסה להגדיר את עצמי ככזאת או אחרת, אני יכולה לחוות את מה שאני מכנה - לחיות בנוכחות רחבה. שיש בה מקום לכל מה שיש, והשינוי ,המחזורי לעתים, זה הדבר הכי קבוע בה.
כבר היה  שלב בחיי שחשבתי שהכול, או הרוב, או לפחות המסגרת של חיי, כבר מוחלטת וידועה וקבועה ובתוך זה תהיה מכסימום "התפתחות". וזה היה מרגיע וגם מטריד. אז מסתבר שכשאני חיה , נושמת, יוצרת ומלמדת להקשיב פנימה, לזהות תנועה , לחיות אמת פנימית ולאפשר שינוי טבעי... אז אני יכולה כנראה לצפות ל... תנועה.. וגמישות.. ושינוי... . טבעי.
 ודברים משתנים.  וכשנותנים להם להיות זה מרתק ומסקרן ומפתיע. וכן, כמובן, גם מפחיד.
ובתקופה האחרונה משהו נפתח.
שמחה והנאה פשוטה חזרו להן,
והכי הכי מרגיע שאני כבר מבינה - משעמם לא יהיה פה..

* אפשר ליצור-תנועה-אמיתית-בחיים.  בוא/י.  www.focusingmove.co.ilwww.focusingmove.co.il

מתנות מבפנים

סיימתי אתמול סמינר בן 3 ימים בהנחיית רונה שפריר בנושא ליווי תהליכי יצירה במרחב ההתמקדותי.
הסמינר, ראשון משלושה, התמקד בתקופה המורכבת בה אדם חש צורך ודחף לשינוי, לחדש.
גיליתי שהתוואי של מפת הדרכים אותה עברתי ב 3 השנים האחרונות כבר נכתב.
התוואי, לא התוצאה. לא התוצר. 
ויש יותר מתוצר אחד לתהליכי היצירה שלי, לכל התקופה הממושכת הזו בה חקרתי פנים שונות 
של כל מישורי חיי, בה עשיתי תפנית יותר מפעם אחת, 
ועם זאת העמקתי והתמדתי , הנחיתי ולימדתי ובעיקר - התמקדתי.
ההתמקדות, בשונה ממה שהיא נשמעת למי שלא מכיר אותה, אינה מדברת על לכוון למטרה 
בלי לזוז ימינה או שמאלה, אינה קשורה לניפוי של המיותר במובן השכלי של המילה.
ההקשבה דרך ה"תחושה המורגשת" והגישה הייחודית שמביאה איתה ההתמקדות
מאפשרים, בתהליכי שינוי בחיים ולא רק בהם - להכיר ולהיות נוכחים בכל המרחב הפנימי שלנו
ולאפשר שם באופן מאד טבעי ועמוק ומפתיע ויצירתי - גילוי החדש, התמרה ובצעד הבא - יישום, בחיים.
לא מזמן כתבתי משהו על גילוי פנימהחוצה שכזה..:

"אתמול הוא בא לבקר, הכאב.
כשהוא בא עם סיפור אני מקשיבה לו, מנהלת איתו דיאלוג, צוללת איתו ומקשיבה לסודות שהוא מגלה לי. אתמול הוא בא בלי סיפור , רק תחושה. בתהליך התמקדות כאילו לא קשור לכאב, אבל רק כאילו. הגוף תמיד יודע ומביא איתו את הצעד הבא. הפתעות..
והוא לא בא סתם, הכאב. הוא בא איתי אליכם. למפגש שלי איתכם. עם מי שקורא אותי, עם מי שמקשיב לי, שנע איתי. אל תיבהלו. זה לא כאב כזה שמניחים אצל מישהו אחר, זה לא כזה שצריך רחמים או אפילו חמלה. בכלל, הוא שונה ממה שחשבתי. חד וברור ואישי וטבעי.
והיה שם את החלק הבקורתי שלי שהסתכל על הכאב הזה שהתמקם יחד איתי בקדמת הבמה, ואמר "היי.. מה פתאום? אני רוצה להביא איתי קלות ושמחה ועוצמה, לא כאב..?!". אבל הכאב היה שם, והרגיש הרבה תמיכה מבפנים, והביא איתו גלים של רגישות ושל ענווה, מזכיר לי מאיפה אני באה, מספר על המסע, ומתחבר באמפטיה פשוטה לכאבים אחרים.
ולפעמים אני קוראת לנו "אנשי הכאב". אלה ששואלים, שמחפשים, שמהססים לפעמים, שלא לוקחים את החיים ואת עצמם כמובן מאליו. אנשי הכאב. ואתן יודעות מה? ככל שאני אומרת את זה יותר, הכאב כבר לא נשמע לי כמו משהו לא נעים, או רע, או מבייש. הוא פשוט איכות, כמו שאר האיכויות שלנו. והכאב שלי סיפר לי שבשביל זה אני פה. בשביל לגעת כאב לכאב, ולהפוך כאב ליצירה. כי כל מה שמגיע מתוך הקשבה למקום הזה הוא יצירה מתפתחת, מהדהדת, מדוייקת, מתנה.
וזה באמת באמת מה שאני מלמדת. דרך להיות בקשר עם כל המקומות שקיימים בנו ולהפיק דבש גם מהכאב. על זה באמת אני מוכנה להתחייב. לנוע מבפנים עם הכל, כולל כל כאב, צעד גדול קדימה בלי להתבייש. ולגלות, כמו שאני מגלה כל פעם מחדש, שבמקום בו נמצאים הכאבים שלנו, שם נמצאות המתנות שלנו."

בעיקר אני מגלה שהתוצר של תהליכי היצירה שלי הוא בהרבה מובנים - מי שאני. 
ואני שמחה להיווצר מחדש, אחרת בטח הייתי משעממת את עצמי..
והתוצר הוא גם הגילוי והחיבור של ההתמקדות והתנועה, הצלילה והמעוף,
הגוף ככלי למידה וכלי ביטוי של התהליך הפשוט והמופלא הזה. ואמר לי חבר יקר שהתנסה בחוויה
של התמקדות בתנועה 
"זה שילוב גאוני בעיני. לאפשר את התנועה החוצה מהמקום בו התמקדנו... קסם." (תודה, דניאל)

ביולי הקרוב יהיה אפשר לחוות את הלימוד הזה ולקבל, כך אני מאמינה,  מתנה אמיתית לחיים, 
פרטים כאן :www.focusingmove.co.il

*רונה שפריר - http://www.focusingflow.co.il/

הרהורי עצמאות חופשיים

לפני 3 ימים הייתי במופע של תיאטרון פלייבק (אינדיגו, אגב. הם מצוינים!) הנושא היה עצמאות.

המילה המשומשת, או בעלת הקונוטציות המסוימות, המקובעות, קיבלה משמעויות חדשות דרך הסיפורים של האנשים השונים, שקיבלו חיים על הבמה.

עצמאות מחלקים פנימיים שכובלים אותנו, עצמאות מחרדות ופחדים, קושי לשחרר - גם בגוף, אחריות, ועוד.

לא השתתפתי או חלקתי את סיפורי העצמאות שלי. ביני לביני עוד לא פיצחתי את העוצמה של במה, של מחזה, של לראות את הבפנים שלי משוחק קבל עם וקהל, מפורש וניראה ונאמר בקול. חזק לי מדי, מודה. ואולי לא על כל המשוכות צריך להתגבר בחיים האלה. נהניתי להיות נוכחת ושותפה והתפעלתי מהכשרונות וכושר האילתור והתובנה של שחקני הפליייבק.

והבנתי  היום שבשבילי הדיבור דרך התחושה המורגשת נתן סוג של חופש שלא הכרתי לפני. דווקא בזכות הדיוק.

אם פעם הייתי מתפתלת דרך אלף מילים כדי להסביר הלך רוח או כוונה, אני מוצאת היום שכשאני מדברת את התחושה המורגשת משהו שם יוצא ברור. גם עבורי, וגם עבור הקורא/ת. מהדהד איפשהו בפנים.

אז יש לי היום עצמאות וחופש , בדיבור ועוד יותר בכתיבה, בביטוי עצמי בהיר וקולע להרגשה שלי.הבנתי את זה כי יצא שאתמול, בתפר שבין יום הזיכרון ויום העצמאות, העליתי בכמה רגעים פוסט בנושא שהדהד בי מזמן, ונגע בהרבה אנשים, וקבל הרבה הדים ותגובות שפגשו אותי ונגעו בי.זה החופש שלי  להתגלות, צעד אחר צעד. והפוסט - הנה הוא כאן:

" באנגלית יש care ויש worry. 

בעברית רק אחת - דאגה. כאילו כשדואגים למישהו זה חייב לבוא עם חשש שיקרה לו משהו, עם פחד שהוא ייפגע, לא יצליח, ימות?
התחושה המורגשת כשדואגים לי כזה (worry) היא של כבלים, מעצור. משהו מחליש שמפריע לפרוש כנפיים, שמשדר שמשהו פה "לא מספיק". אני? העולם?... לא מספיק בטוח? חזק? שופע?
לעומת זאת care ישר עושה לי נעים בלב. בעברית זה מתחבר לי לטיפוח, לתשומת לב,

להשקעה של אנרגיה אוהבת. נעים.
כבר מזמן שמתי לב להבדל בין הדאגות האלה, ויצא שנזכרתי בזה ביום השואה, ושוב היום (יום הזיכרון), ושאלתי את עצמי - למה?
אולי כי הזכרונות יכולים לקחת נמוך ושואב כמו הדאגות, וכי יחד עם שלל מיתרי הרגשות שמתנגנים יש בי חלק עדין אבל יותר ויותר בטוח, שרוצה שישמעו אותו, שמאמין ומקבל כח מטיפוח החיים, טיפוח אמיתי מהלב, care כזה אמיתי.

 ואחרי הצפירה היום , עם המון אנשים ברחוב, רציתי כל כך שתהיה עבודה הכי עמוקה והכי רחבה על האמונות של כולנו, כדי ליצור פה גן עדן של שלום עלי אדמות. ולא, זה לא נשמע לי תמים. זה רק לכוון את האנרגיה שלנו, של כולנו, לכיוון הנכון. לבטוח בחיים שיש מספיק מהכל לכולנו.

ליצור עולם שבטוח לחיות בו. ולקבל שאין לנו שליטה על הכל, אבל כניראה יש בנו כוחות מספיקים כדי לשחרר שליטה. זה מרגיש לי כמו כח עצום. כמו דאגה אמיתית ובריאה לשלומנו, לשלום ילדינו, לשלום העולם.

care במקום worry, כמו להטעין במקום לשאוב, זה רק לשים לב לכיוון. זה הכל"

צילום: אליסיה שחף

צילום

בלב העץ הפנימי

אנשים מגיעים לטיפול או ליווי לרוב ברגעי משבר או מצוקה,מבקשים התקדמות או לפחות הקלה. 
גם אני.

אחד הדברים החשובים והמועילים בעיניי בטיפול ובהנחיית תהליכים
הוא לאפשר למי שמולי למצוא את המשאבים הפנימיים ,
לזהות את מקומם ותחושתם בגוף, לשיים אותם.וגם אצלי - זה ריקוד עדין בין הרצון והצורך להתפתח, לזהות דפוסים,להימנע מנפילה ל"בורות" מוכרים בהתנהגות, ברגשות, בחשיבה, במערכות היחסים..
לבין ההכרה במשאבים שלי, במה שכבר יש לי שמאפשר לי להיות מי שאני, להתקדם, לתת לעצמי ולאחרים,
ועוד יותר מזה -  ההכרה ביופי של מה שיש. היופי הייחודי, השלם מעצם היותו.
ההכרה בעובדה שעם כל המורכבות והדרך שאף פעם לא נגמרת,מה שיש הוא כבר יפה וטוב. הזמנים שבהם אני מכירה בזה הולכים ומתארכים, בזמנים האלה יותר טוב ופשוט ונעים לי.לגדל את ה"יש" שלנו ולאפשר לזה להיות זמין עבורנו בעת הצורך - זו מלאכה שנושאת פירות אמיתיים בחיינו. זה לגדול על קרקע פוריה.
ככל שה"יש" מתחזק גדלה האפשרות לטפל בחוסר ובקושי,ולעשות זאת  בסבלנות ובחמלה. להתבונן בו, להקשיב לו,להתקדם בעזרתו, לאפשר לו להשתנות כשהמסר שלו נשמע.ככל שה"יש" מתחזק, אפשר להמריא יותר גבוה, להתרסק פחות כואב..אפשר להזין את עצמנו בטוב, לחוש בטחון ומרגוע, לצעוד יותר בקלות בדרכי החיים.והרי מה כבר אנחנו מבקשים אם לא זה..
משתפת כאן שוב פוסט ישן שלי, מלפני כשנה. היום אני יודעת שאז מצאתי שם, בתוכי, עוגנים ומשאבים שאפשרו
לי לעשות דרך שאז לא יכולתי אפילו לדמיין.

כשקוראים את זה, אלו מילים שיכולות לחזק.
כשחווים את זה, כמו שקורה בתהליך התמקדות, זה הופך לחלק מאיתנו,
כמו אוכל שאכלנו או מגע שקיבלנו. מזין.

שביל האבנים הצהובות שלי...

"פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת.

לרוב קוראים לזה משבר.

החוויה המיידית בעת משבר דומה ל"הצפה". תחושות ורגשות עוצמתיים, גואים כגלים גבוהים,

כל מה שיש לנו, כל מה שיצרנו, אמונות וערכים - עומדים למבחן מחודש.

חשיבה הגיונית, ליניארית, אינה מצליחה לתפוס את המורכבות כולה.

חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך, שינוי משמעותי.

אני בחרתי- לעגון בגוף, ולמצוא את המשאבים והכוחות העומדים לרשותי.

בלב אותה סערה, פתחתי חלון פנימה, ועלתה בי ההכרה: יש לי בסיס. בגב הנשען, באגן. אני שמורה ומכוונת. יש מיכל. ובתוכו – סערה. חוויה מטלטלת, לא רגילה, לא צפויה.

כשאני נמצאת עם זה עולות המילים - "ניתן להכלה".

אני נמצאת עם זה זמן, ועולה השאלה – איך אדע שהנושא הזה ניתן להכלה? עלי לשמור על עצמי.

אני נזכרת שאפשר למצוא בגוף, במכל הזה שבו כל החלקים שלי נוכחים, את הכוחות.

שאפשר להפנות את תשומת הלב למשאבים. שתשומת הלב שלי תלך מאליה למקומות שמתאימים ומדוייקים לעכשיו..

אני מרגישה את כפות הרגליים, כמו שולחות שורשים אל תוך האדמה. אוהבת את החום- העמוק הזה, שנישלח אל תוך החום- החם. את הנשימה שמגיעה עכשיו עד לאגן.

"חיבור לקרקע".

משם תשומת הלב עולה, לעמוד השידרה, שכמו מגדיל עכשיו כל חוליה, מנכיח אותה אל מול המשענת של הכורסה, והופך בדמיוני לגזע של עץ. מאלו הזקופים, החזקים, עם הקמטים בקליפה.

אני אוהבת קמטים של עצים, שהם לא כאלה צעירים ובוסריים וירקרקים (טוב, גם בהם יש קסם..), אלא כבר עם קליפת חוכמה שמכירה את החיים. ועולות המילים -


"ללכת בדרך שלי", לדעת מה אני עושה.

ומשם, מקדימה, באזור החזה, זרמים עדינים, נקודות קטנטנות של… עדינות. כן..

מסביב ללב דרושה הרבה עדינות עכשיו.. אני מחבקת אותה, והיא אותי.



"עדינות"


ולפני שאני מתמסמסת אל העדינות, שמבקשת ממני לא להיות קשה עם עצמי, אני חשה את המרכז שבין העיניים שלי, שם במצח, צופה קדימה, ממוקד כזרקור.

"פוקוס".

אני מתבוננת בכל אלה, מלמטה למעלה, ונוכחת בנוכחותו של עץ. מה שהיה חלקים חלקים, התמזג לו לנוכחות חיה של עץ, עם שורשים וענפים, ועלווה ירוקה שמתפרשת לצדדים.

אני כבר מרגישה הרבה יותר בבית. העץ הוא דימוי אהוב ומוכר בגוף שלי, מזכיר לי רגעים טובים. אני שמה לב שהפעם, אני ממש יושבת בגזע שלו.

יש שם מקום נח, בדיוק בשבילי, בגזע-כסא שלי. אני מרגישה שאני חלק מהעץ הזה, שמחובר לקרקע, צומח כעמוד שידרה, מלבלב בעדינות, מתמקד אל השמש, אל המרחב.

אני חשה ערנות, חיוניות, גם מידה מסוימת של.. דריכות. אני לא "נרדמת" בנעימות הזו של העץ, יודעת שבעוד כמה רגעים אפקח עיניים אל אותה מציאות שבאתי ממנה.

אני מוכנה עכשיו.

האבנים הצהובות, על השביל הנוכחי, של הסיפור הנוכחי, כבר מונחות. בימים הבאים, בלא מעט רגעים, אזכר בהן. אחזור ואניח אותן שם בדמיוני, אחוש אותן בגופי.

חיבור לקרקע, ללכת בדרך שלי, עדינות, ופוקוס."


אני כאן כדי ללוות את גידול את העצים היפים שאנחנו,

וב16.3.13 אני מנחה סדנה המשלבת תהליכי התמקדות ותנועה  מתוך כוונה להכיר את המשאבים שלנו,

ולהכיר בטוב שאנחנו, להרגיש את היופי שלנו כאן ועכשיו. זה הקישור לדף האירוע בפייסבוק http/s://www.facebook.com/events/139819439519078

רגע לפני ההמראה

פעם חשבתי שאני לא מתחברת לדמיון.
קצת מוזר שחשבתי כך אחרי שביליתי חלקים גדולים מילדותי בעולם דמיוני, אבל איכשהו כשביקשו ממני לפני שנים בלימודים וטיפולים לדמיין ולראות דברים זה לא הלך.

כמו עוד כל מיני חלקים שלי ש"הלכו לאיבוד" (או כמו שאמר לי מטפל מוכשר לא מזמן- "הם היו שם, אבל כמו במשחק מחבואים, פשוט לא ראית אותם וחשבת שהם נעלמו") , גם הדימויים הויזואליים חזרו אלי דרך הגוף. כשאני מתמקדת בתחושה המורגשת הדימויים מגיעים מעצמם,  

כמו לפני שבועיים.

ההחלטה שנלקחה באותו ערב הייתה צעד משמעותי בתוך שינוי גדול שמתרחש בחיי לאחרונה, אחרי המון התלבטויות. התחושה שהייתה לי לאחר מכן הקשתה עלי להירדם והזמינה אותי לחקור אותה. וכך כתבתי:

..כמו במטוס לפני ההמראה לטיול הגדול הבא, אחרי כל ההכנות, ההתארגנות, הפרידות והתכניות,

הזמן הזה שבו אני יושבת במטוס שתכף ממריא תמיד לווה אצלי בעצב מסוים.

במחשבות מסוג "האם כל זה היה שווה?", שכיסו על תחושה לא ברורה שלא ידעתי אז להגדיר.

זה מה שמזכירה לי התחושה שיש לי עכשיו, למרות שלא טסתי כבר 15 שנה.

מתמקדת פנימה, שמה לב שהאגן יושב והגב נשען. שמה לב שאני מתמקדת אחרי תקופה שבה לא הצלחתי להתמקד, שבה הייתי מוצפת מדי והשתמשתי בכלים אחרים או צללתי מתחת לגלי התחושות והרגשות עד שהם עברו, עד הגל הבא.

יש משהו במרכז החזה, משהו מחכה. כמו דב לבן גדול שישן את שנתו.

אני מקווה שאין לו ציפורניים, אני חושבת לעצמי, איזה דימוי מוחשי ומוזר... דב לבן .

כשאני מתבוננת בדב הוא מתמתח וכמו מתחיל לצעוד.

 התחושה בחזה הופכת יותר קלה ומאווררת ככל שהדוב צועד, צעידה רכה. אולי זו דובה?

הצעידה שלה דומה יותר לריקוד עכשיו..

ואיזו תחושה יש לי כשאני מתבוננת בדובה הזו שרוקדת ריקוד דובי? אני שואלת את עצמי.

ריקוד שונה כל כך מהריקוד שאני רגילה לרקוד בעצמי. ועם זאת יש משהו נעים מאד בריקוד הזה,

 בתנועה של הכובד הדובי הזה, בפרווה הלבנה הרכה.. משהו נעים ומשרה בטחון. 

תחושה של  "להתחבק איתה".

אני מתחבקת עם דב לבן גדול...שמחבק אותי

ועולות המילים "מלווה במסע". אני מרגישה שהיא מלווה אותי במסע, וקצת פחות עצוב עכשיו.

אפשר לצאת לדרך.

הדימוי של הדובה הלך איתי מאז, נזכרתי בו מדי פעם ואתמול מצאתי במקרה תמונה שהחזירה לי את הזיכרון של אותו חיבוק דובי.

אז היום בדקתי מה מסמל דב לבן וזה מה שמצאתי:

"דב לבן – מסמל איכות של התבוננות פנימית עמוקה והתפתחות רוחנית. ניראה שאת נמצאת בתקופה בה את מצליחה להגיע לחיבור עמוק עם הילדה הפנימית שבך, להתבונן בה מנקודת מבט אחרת, גבוהה יותר, ולכן להרגיש חיבור פנימי חזק עם עצמך שמבוסס על אהבה ועל שמחה"   (פירוש לחלום, שירלי בן-יהונתן)      וגם -

"דב – מלמד אותנו ללכת פנימה, במטרה לתמצת את החוויות שלנו ולגלות שיש לנו את התשובות בתוכנו. מסמל איזון.        צבע לבן – האנרגיה הגבוהה ביותר"                                            
  (מילון חלומות ומדיטציות, שושנה דונאיה)

מזמינה את מי שרוצה ליווי במסע למפגשים פרטניים של שיחה, התמקדות, תטא הילינג ומגע
http://www.bodyways.org/index/flyer_index.asp?details_new_id=4489
* ותודה, מיכאל, על דימוי המחבואים ועל התמונה

יום הולדת שנה

את הפוסט הבא כתבתי  לפני שנה.
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
 הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי  וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר

"אני בהריון".

אחרי 4 ילדים ב-13 שנים, 2 בעלים (פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים

(שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות, התרגשויות..

עכשיו אני בהריון.

מותר לי לנוח. אני אפילו צריכה. לעצום עיניים, ולהרים רגליים, ולהרגיש שהכול בסדר, כי אני הרי עושה משהו, אני מגדלת משהו, מזינה משהו בפנים, שמצריך כוחות גוף ונפש, וגם ממלא.

אז זה בסדר, מותר לנוח. וגם צריך.  כי עוד מעט, עוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים, יקרו דברים. יותר דברים.

אולי דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. בלי לדעת בדיוק למה אני מחכה.

ועוד לא התחלתי לקנן ,עוד לא לנקות, ולסדר, ולקנות, ולארגן..

אבל עברתי כבר את השלב הראשוני של להתנגד למה שקורה, ולהבהל, ולהתעייף, ולהתבחל..

ניראה לי שאני יכולה עכשיו לשכב על הספה, להשען, לשים יד על הבטן, ועוד יד על החזה.

להגיד שלום ללב, שרץ המון לאחרונה. להגיד שלום לבטן. לעומת הלב היא נדמית כמעט-ריקה,

עם תנועה עדינה, מעגלית, כתמתמה-ורדרדה, כמו הציור ההוא המופלא של מירה.

התנועה בבטן אומרת "אני פה, אפשר לשמוע אותי, בזרימה עדינה, כמעט רחש,

כמו לשמוע פרח שתכף נפתח." אני לוקחת זמן עם זה.

ואז , כשאני עולה מכאן אל הלב, אז האדום יותר רגוע, ומשיכות המכחול מעודנות יותר, והריצה קצת נרגעת.

יש אויר נקי, שקוף-ירקרק, כמו חורש הימאליה מלא אגלי-טל. עם קרני שמש שמבצבצות מלמעלה,

מזכירות שמעל לצמרות העצים הגבוהות יש שמיים פתוחים, ומרחב. בהיר ונקי, מסנוור-כמעט.

לאחרונה שוב הייתי בלב הזה שרץ, סוחף ברגשות עזים, מתרסק על סלעים, כמה, מתגעגע, מתלהב, מתעצב..

אבל עכשיו אני בשקט.

יושבת בסירה שנעה על הגלים, הים לא שקט לגמרי (תודה לרוח), יש גל-גלים, יש תנועה.
 יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.

הלידה הפעם לא תתרחש ביום אחד. היא מתרחשת לאט, כל פעם עוד קצת. 

אני יולדת אותי, למחצית השנייה של חיי.

בתנועה עגולה, מתגלגלת, מרגישה את גבולות העור על הקרקע, נצנוצים של קסם כמו כוכבים של פיות בציורים של ילדות.

נצנוצים של רוך, של העזה, של אומץ, של צחוק, של פגיעות ושל חוסן, עד שאני קמה על הרגליים ועומדת.

שלום עולם, אני פה.

בשבת הקרובה אני מנחה סדנה תהליכית המשלבת התמקדות ותנועה, מתוך התכוונות "להעיר חלום".

סקרנים, אמיצות ואמיצים, מוזמנים בחום. פרטים כאן http://www.facebook.com/events/131886523641439/