כשהחדשות דופקות בדלת..

אחרי סופשבוע מתוק עם אהובי הגלילי, הדבר שהכי הטריד אותי עד אתמול בערב היה ההרשמה – או חוסר ההרשמה המספקת – לקורס הבסיס בהתמקדות שנפתח בעוד חודש. הניסיון שלי שמלמד שהאנשים הספונטניים-אינטואיטיביים-מדויקים להפליא תמיד מגיעים בסוף, לא ממש הרגיע אותי אתמול. אבל היה אחה"צ טוב עם הילדים, חברים-חצר-פינוקים-חוגים.. עד הערב.

הראשון שהתעדכן בווטסאפ מחברים היה בן ה10, אחריו הגדול שהיה כבר בדרכו החוצה. פיגוע בגן שמואל. 5 דקות הליכה מהמושב שלנו. הזכרתי לעצמי שהגענו מזמן לגיל שבו נטיית המגוננות הטבעית שלי דרך סינון המציאות, היא רלבנטית רק עבור הצעיר (בן חמש וחצי) והחלפתי אותה בתיווך וליווי המציאות שהם נחשפים אליה בניידים. מי שסינון המציאות עדיין עובד טוב בשבילה בהתמדה כבר 20 שנה, זו אני. מבחירה. כמה שפחות חדשות, בכלל לא עיתונים, ודעות משלי על המציאות המורכבת בה אנחנו חיים, אותן אני שומרת לרוב לעצמי מתוך ידיעה עמוקה שאין לי פתרונות, אלא ראייה רחבה והכלה – רק של מה שאני יכולה.

נחזור לאתמול – חצי שעה אחר כך-התמונה היא כזו: אני בבית, עם בן ה10 ובן ה5.5. האקס שלי, שהוא גם השכן והשותף המסור לגידול הילדים (תזכירו לי לכתוב פוסט על פרידות מצמיחות ויצירתיות) נסע להחזיר את בן ה12 מאימון ג'ודו. הוא מתקשר ואומר לי שהמושב חסום כי יש חשד שמחבל חטף נשק וברח. "תנעלי את הבית". בסדר. נועלת את הדלת הראשית, סוגרת את חלונות הסלון.. לא עוברות 2 דקות ודפיקות בדלת. מי זה? לא עונים. אני עומדת משותקת, בן ה10 מולי בעיניים מבוהלות "אמא אל תפתחי". שוב שואלת – מי זה? קול של גבר, משהו שנשמע לי כמו "שו?" בערבית. אני בדילמה אם לרוץ לנעול את הדלת למטה שזה אומר להשאיר את הילדים ומי יודע מה מחכה לי שם.. תוקף אותי פחד. נשארת במקומי. עוד רגע של חוסר אונים. המוח מנסה למפות את העניינים. ואז אני שומעת בעברית. "אבטחה, הכול בסדר?". כן, הכול בסדר אני אומרת, עוד לא נרגעת, רק רוצה שילכו. "אנחנו צריכים לראות אותך, תפתחי לפחות חלון". פותחת את החלון שסמוך לדלת. אני ובן ה10 רואים 3 גברים, הרב"ש ושני מג"בניקים עם רובים טעונים ודרוכים. הם מוודאים איתי שהבית נעול, והולכים. 

טראומה קטנה. רגעים של בהלה. כשאני סוגרת את חלונות החדרים אני כבר מספיק מעושתת כדי להסתכל לחצר ולוודא שלא מסתובב שם אף מחבל עם נשק. "מחבל"? אני שואלת את עצמי. עד הבוקר ששמעתי חדשות בנסיעה ראיתי כל כך ברור מאחורי המילה "מחבל" – בן אדם. נער בן 17. נערה בת 20. כנראה שונאים, שטופי מח, בורים (בכל הקשור לפתרונות יצירתיים), או כועסים. אנשים. וכן, אני שמה לב שבאותו רגע שאני בבית עם הילדים, מישהו עם נשק שרוצה להזיק לנו הוא בשבילי מחבל. ואם הוא שם אני רק רוצה שיתפסו אותו. 

אז הערב ממשיך, בענייני טרום-שינה כמעט רגילים, תוך כדי ליווי הילדים. בן ה10 שממשיך לעקוב בדאגה אחרי העדכונים (גם של הפיגוע וגם של הכדורגל, איזון צריך שיהיה..) ,הקטן שמחבק ושואל בצחוק שובבי של ילד שקלט משהו ועוד לא ממש מבין "אמא, מי זה היה? מהפיגועים?..סמל ההבעה ‏‎smile‎‏" ובן 12 מפוחד למדי שחיכה כשעה עם אביו ועוד אנשים מחוץ למושב המלא רכבים משטרתיים. בין לבין נותנת לגוף שלי להתנער ולפרוק מתח. מודה לכל הכלים לעבודה עם טראומה שלמדתי ולימדתי וטיפלתי במשך השנים. והערב מסתיים בארבעה מזרונים פרושים בסלון. אף אחד לא רוצה לישון לבד הלילה. כשאני מצטרפת אל הילדים הישנים ומניחה ראש על הכרית, כמה דמעות נפרקות להן החוצה, והכרה מחודשת בכך שהמציאות נראית אחרת כשהיא קרובה כל כך לבועה שלי. ואיכשהו, בדרך שאני עוד לא יודעת להסביר (אבל יודעת להגיד שהתודעה שלי צמחה אליה מתוך התמקדות, TAE ועוד פרקטיקות שהן חלק מעולמי) משהו בי מבין נורא ברור שכמו שהמציאות היא חלק ממה שמכונה "הבועה שלי", ממש באותה מידה הבועה הזו, העשייה וההוויה שלי, היא חלק מהמציאות. היא רחבה בדיוק כמוה. ויש לה מקום והיא משמעותית. זו לא פעם ראשונה שאני מכירה בזה, אבל אתמול זה התחבר לי בתחושה, בהוויה, באופן מאד מאד מוחשי.

נעים להכיר

נעים להכיר .. קוראים לי איריס גלבוע, ואני מטפלת ומלווה תהליכי מעבר ושינוי בחיים , חוקרת מפתחת ומלמדת בגישת ה"התמקדות" בשילוב תנועה.

איך הגעתי לזה?
אני חושבת שמה שהכי השפיע על הגדילה והבחירות שלי הוא הרגישות הגבוהה שלי. מה שהציף  או הוחנק אצלי כילדה שהתביישה שהיא בוכה "מכל שטות", ולא הבינה למה אנשים לא אומרים את כל מה שהיא מזהה שקורה, הפך לדרך חיים יצירתית שלשמחתי מצמיחה וממלאת אותי. היכולת לחוות תחושות בגוף ופעמים רבות גם להקשיב לזה הייתה קיימת אצלי באופן טבעי. לפני 20 שנה נחשפתי והתחברתי לצד הרוחני והאנרגטי של החיים. זו הייתה עבורי סוג של "הזכרות". משמעותית וחזקה. יחד עם זה המקום שדרכו אני לומדת ומלמדת לפגוש את העולם הוא החיבור לעצמנו, לגוף, לרגש, לתחושות. לתקשורת והחוויה האנושית. ולא סתם, זה חלק מהמתנה שלי וגם ממסע הגילוי האישי שלי.

כמעט תמיד עסקתי במה שקשור בטיפול, הדרכה, הנחיה.. למדתי לא מעט בתחום הגוף-נפש : שיטת אלבאום, פרחי באך, תטא הילינג, הנחיה של 12 הצעדים (דרך לטיפול רוחני ופרקטי בהתמכרויות) וכמובן התמקדות.  במשך 9 שנים מדהימות ומגדלות עבדתי בתוך צוות רב מקצועי ב"כפר-איזון", הובלתי את הנישה של טיפול דרך הגוף – פרטני וקבוצתי - בצעירים שחוו משבר רגשי או רוחני (בעקבות או בשילוב שימוש בסמי הזיות) ומזה 15 שנה אני מטפלת בעיקר במבוגרים בקליניקה פרטית ומלווה תהליכי מעבר ושינוי.

מאז שהכרתי את ההתמקדות היא הפכה לכלי ולגישה העיקרית שאני עובדת דרכו.

תהליכי התמקדות עובדים עת תחושות מורגשות בגוף (בשונה ממה שזה יכול להישמע – ההתמקדות היא קודם כל פנימה, לתוכנו) ועוזרים לנו להיות בקשר עם ידע חדש שגלום בנו לגבי כל תחום בחיים, או פשוט לגבי מה שקורה עכשיו . התהליך מספק דרך עדינה ועמוקה, פשוטה ומרתקת ליצור קשר עם המידע הפנימי שמתבטא בתחושות הגוף ולתרגם אותו למילים . יחד עם זה פעמים רבות מגיעות תובנות, מתחולל שינוי בהרגשה, זוית הראיה מתרחבת ומשתנה, אנחנו משתנים וחווים את זה.

כשהכרתי את ההתמקדות הרגשתי שמצאתי מקום בשבילי בעולם. למרות, ואולי בגלל, שכבר חוויתי חלקים ממנה בחיי האישיים והמקצועיים עוד לפני שלמדתי על התמקדות.

הגישה והשיטה של ההתמקדות אפשרה לי לתת מילים לתחושות בגוף, שהן הדרך שלי לחוות את העולם, ולימדה אותי דרך לדבר את עצמי ולהרגיש סופסופ שזה מדויק ומבטא את מה שיש בפנים. עם הזמן נוצרה בתוכי אווירה פנימית חדשה – מקבלת, סקרנית, מתבוננת, אוהבת. ומקום רחב יותר לאינטימיות וחיבור לרצונות וחלומות רדומים. כאלה ששכחתי או ויתרתי עליהם.

אז השנה היא 2010.. אני אמא לארבעה, ומטפלת, ואישה, ו ואחרי הרבה שנים בהן חשתי סיפוק בחיי גם השינוי אצלי התבשל והגיע מתוך ויחד עם כל התהליכים האלה, והזמן.. ..  אחרי שילדתי את בני הרביעי, עזבתי את העבודה בכפר איזון, עברתי בית ומקום מגורים, ובעצם פיניתי מקום. לא ידעתי עוד בדיוק למה, חשבתי – בית ילדים וקליניקה. אבל צרכים וחלומות ישנים של עצמי  הגיעו דרך תחושות הגוף. והקשבתי וחקרתי עם הרבה פחד וזהירות וגם אומץ והעזה ,כי לא הייתה לי ברירה.. . זה היה השלב בו התחלתי לזוז הרבה תוך כדי הליכי ההתמקדות שלי, לנוע, לפעמים לרקוד, לחזור ולכתוב, להקשיב למה שהגיע מתוכי... וכך התחלתי לחקור את האפשרויות שצומחות מתוך השילוב של תנועה והתמקדות ככלי , ובכלל את המקום של שינוי בחיים, דרך הרבה אמונות ודפוסים עמוקים שעוד היו חלק ממני . זו הייתה תקופה מאד חזקה, מלאה כאב, תסכול, השראה, תשוקה, רעיונות... חלק ממנה שיתפתי בבלוג בסלונה . והובלתי שינויים גדולים בחיי בכל המישורים.

והיה לי ברור שהשילוב בין התמקדות ותנועה חזק ומניע. התחלתי ללמד קורסים להתמקדות בהם משולבת תנועה, וסדנאות בנושאים שונים, ולחקור ולפתח את השילוב הזה שאיך שאני רואה אותו מביא – ותומך – בתקופות מעבר ומשבר, בשינוי פנימי עמוק, בדיוק הדרך האישית . וזה קורה באופן מאד מוחשי ומאד קסום כאחד.

לקורסים שלי מגיעות וגם מגיעים אחוז גבוה של מטפלים דרך הגוף. בתנועה, במגע, גרינברג, וגם פסיכתרפיטיות , אנשים שעובדים עם עצמם ועם אנשים אחרים– וגם אם לא עבדו לפני, זה איכשהו קורה להם אחרי או תוך כדי הקורס... משהו מדייק את עצמו, או משהו חדש נולד. ההתמקדות משתלבת נפלא עם כל דרך של טיפול, הנחיה, יצירה. אני מרגישה שזה כמו להוסיף מלח לאוכל.. וזה הטעם שהייתי רוצה לראות ממנו יותר בעולם. ביחסים בינינו לבין עצמנו , לבין אנשים אחרים, והסביבה.

כמטפלת ומלווה תהליכים (שזו הגדרה שאני יותר מתחברת אליה היום), העבודה עם ההתמקדות מהווה חיזוק לנטייה שלי להתבונן באופן רענן אל מי שיושב מולי, לא מתוך ראייה של  "פתולוגיה" אלא של מצב בכאן ועכשיו. וכלי עדין ועמוק שמגשר בין ה"תת מודע" למודע ומגיע מהאדם עצמו, בדרך, בקצב ובשפה המדויקים שלו.

בקליניקה אני שמה לב שיש לי יותר גברים מנשים בשנה האחרונה, וזה משמח אותי שגם הצד הזה נפתח עוד. אני יודעת מה בתהליכים שלי מה מאפשר לזה לקרות, אבל זה כבר יהיה ארוך.. ;)

אם הגעתם עד כאן זה מאד מרגש אותי. תודה שהקשבתן~ם והייתן~ם. אפשר לקרוא עוד ואפילו קצת לראות ולשמוע בעמוד הפייסבוק שלי  https://www.facebook.com/irisgilboa.hitmakdut

ובאתר של התמקדות בתנועה  http://www.focusingmove.co.il/

ׁ(הפוסט עלה לראשונה בקבוצת "קהילת המטפלים" בפייסבוק, 8.1.15)

הפחד הגדול ביותר שלי

לפני חודש התארחתי בתכנית "השמיים הם הגבול", ברדיו החיים הטובים.

 עופר, שאירח  אותי בתכנית, שלח לי שאלון מקדים ובו כמה שאלות.

אחת מהן הייתה "מה הפחד הגדול ביותר שלך".

הלכתי עם השאלה הזו כמה ימים.

שהיתי איתה, חשבתי עליה, התמקדתי בה, ניפיתי תשובות שהרגישו נכונות אבל לא ממש נגעו ,

 לא הרגישו "ה"דבר.. . הסתובבתי עם זה מדי פעם במשך היום, והלכתי לישון עם זה בלילה.

התשובה הגיע לפנות בוקר אחד, כתחושה חמקמקה אך נוכחת שהתבהרה לכדי מילים שהרגישו בדיוק

"זה".

הפחד הכי גדול שלי היה להיות מי שאני .

מי שאני באמת. באמת שלי. מי שאני עם מה שיש בי בכל רגע הווה.

הפחד הזה הופיע לאורך חיי בכל מיני דרכים.  

התחבא מתחת  לביישנות וזהירות, התבטא דרך "מה יחשבו" ו"מה יגידו",

העביר אותי בתוך חששות וחוויות של להיות לא-מובנת, לא-ברורה, לא-מקובלת, שונה,

ושכן בתוך אמונות שאני לא מספיק... משהו. כל פעם משהו אחר.

לפעמים הוא הלך לפני, ופעמים רק ליווה אותי מאחורי או מצדדי.

לפעמים הוא היה בינוני או קטן, או כמו צל מלווה, או צעיף שקוף שמכסה ומגלה.

יכולתי לזהות את הפחד הזה רק כיום, כש"אני" כבר נמצאת.

 ואז הבנתי שהייתה שם מישהי שהתחבאה כל הזמן.

ושלא כמו בסיפורים זה לא השתנה ברגע אחד. וזה גם לא בדיוק שהיא הייתה ורק התחבאה.

הבנתי שהמהות הזו של מי-שאני-באמת-ברגע-זה התגלתה יותר ונוצרה יותר ככל שיכולתי יותר

 להקשיב לעצמי, להיות איתי , לתת לי רשות ומקום, להעיז להוציא את המהות שלי לאור דרך הזהירות והפחד. לאהוב אותה כפי שהיא. כפי שאני.

ולמה אני אומרת שהפחד הזה "היה", האם הוא נעלם?

 יש הרבה זמנים שאני מרגישה שכן. ויש רגעים שהוא מזכיר לי שהוא עדיין שם.

 שמבחינתו יש חלקים שלי שממש, אבל ממש, אי אפשר לתת להם רשות עכשיו

או לאפשר להם נוכחות עם האדם הזה (הזר, או הקרוב אלי ביותר..)

 או ברגע הזה (הרגע שבו זה קורה..).

אבל לרוב אני כבר נוכחת, נמצאת, ויודעת אותי. אני פה.

וכשאני מזמינה אותך "לחולל את תנועת החיים שלך, להשמיע את קולך בעולם",

לזה אני בעצם מתכוונת. להזמנה להקשיב, לעורר, להכיר, להוציא לאור, את מה שחי בך עכשיו. 

איך נעשה זאת?

 דרך הקשבה והזמנה וזיהוי תנועת החיים שלך, דרך הערטילאי ביותר וה-הכי פרקטי.

דרך תהליכי התמקדות, ותנועה למי שמתאים,

ובעיקר בדרך שמתאימה בדיוק למה שיעלה ויגיע מתוכך.

 דרך הקורס שנקרא בדיוק כך ומתחיל עוד מעט

ומיועד למי שלמדו התמקדות, בסיס או הסמכה, ולמי שירצו -

גם מהווה חלק מתכנית ההסמכה בהתמקדות בשילוב תנועה,

 דרך קורס הבסיס הנפלא שיתקיים בקיץ

(יש עוד זמן אך מספר משתתפים מוגבל, כדאי לשריין תאריכים ולהירשם אצלי),

 או דרך תהליך אישי איתי.  

 *כל המילים המודגשות הן קישורים, שכדאי להקליק עליהם לפרטים.

אגב, בסוף עופר לא הספיק לשאול אותי על הפחד הגדול ביותר שלי... .

אבל כן דברנו על התמקדות, ועלי, וגם קצת על תנועה. והייתה גם מוזיקה נפלאה.

אם תרצו לשמוע את התכנית, לחצו על הקישור הזה

סופשבוע חמים ונפלא

איריס

מהי התמקדות בשבילי, ולמה בתנועה.. ?

כשהכרתי את ההתמקדות הרגשתי שמצאתי מקום בשבילי בעולם.

למרות, ואולי דווקא בגלל, שכאדם וכמטפלת כבר חוויתי חלקים ממנה בחיי האישיים והמקצועיים עוד לפני שלמדתי על התמקדות.

באופן אישי ההתמקדות אפשרה לי לקבל חלקים בתוכי שהרגישו מהותיים אבל די בודדים בעולם, ולתת מילים לתחושות בגוף שהיו כל כך חלק ממני.

לברוא מקום לשפה פנימית חדשה - מקבלת, סקרנית, מתבוננת, אוהבת.

 למצוא מקום לרצון, לחלום ולחזון. ומקום לאינטימיות וחיבור לתשוקה בתחומים נרחבים של החיים. 

ולמדתי הרבה דרך התרגול וההעמקה עם הגישה הזו. למדתי לעבד את מה שהחושים שלי קלטו וגם - לא פחות חשוב - לדבר את זה החוצה.

למדתי להקשיב טוב יותר . לזהות ולהעמיק ולהגיד את האמת האישית בלי מעקפים, קודם כל לעצמי.

כמטפלת ומלווה תהליכי משבר ושינוי , גישת ההתמקדות מהווה עבורי חיזוק לנטייה שלי להתבונן באופן רענן אל מי שמולי

ולהשאיר הגדרות וכותרות מקצועיות-קליניות בצד, קרוב או רחוק, אם בכלל.

וגם אישור לתחושותיי שהתשובות והדרך הייחודית נמצאת אצל המטופל/מתמקד שמולי.

למדתי להנגיש ולאפשר עוד יותר את החשיפה של הדרך הייחודית הזו, את הגילויים האישיים והצמיחה.

לעודד את הזיהוי וההכרה ותחושת האחריות והערך של  מה ששלך, כואב ומגדל ומדהים כאחד.

ולמדתי להביא את עצמי, את דרכי, את הכלים שלי, באופן מותאם וקשוב וטבעי.

וכמו כל השנים, במקביל, המשכתי לנוע. לעבוד עם הגוף. לרקוד. להתאמן. לגעת. והיה לי ברור שיש קשר בין כל זה לבין איך שאני מתמקדת.

ובשנים של תהליכים חזקים ומהותיים בחיי, התנועה נכנסה אל תוך ההתמקדות.

ואז הגיעה דרכי אל מי שלומדים ומשתתפים בקורסים ובסדנאות שאני מנחה.

ולמדתי שתנועה ומוזיקה מחברות לחלקים רדומים וראשוניים מאד, שהם אלה שבעצם מניעים אותנו בחיים, הם החלקים שאליהם אנו כמהים.

שתנועה מניעה את התקוע ומעירה את החדש מעצם היותה תנועה, והשילוב שלה עם תהליך התמקדות מביא לגילויים מופלאים.

שהמידע הפנימי גלום בתנועה כמו גם בתחושה המורגשת, ושזו דרך נפלאה וחזקה לתקופות של שינוי, מעבר , חיפוש ודיוק הדרך הייחודית האישית. שהיא ממש חיונית לכאלו שתנועה היא חלק בלתי נפרד מחייהן, ונפלאה גם למי שלא רוקד או עובד עם הגוף.

אחרי שלימדתי כמה קורסים להתמקדות בשילוב של תנועה, והנחיתי די הרבה סדנאות,

אספתי את הידע הזה למה שקראתי בשנה שעברה "קורס העמקה".

כשהתמקדתי לקראת הקורס ההוא הבנתי שהוא קודם כל תהליך, שמהותו היא "לחולל את תנועת החיים שלך, להשמיע את קולך בעולם".

 וכך היה.

נגה יצחקי שהשתתפה בקורס הקודם כתבה:
"מבחינת התהליך האישי זה עשה לי שינוי כ"כ משמעותי שקשה לתאר.
מכיוון שאני לרוב לא זוכרת דברים באופן מובחן הרבה פעמים קשה לי לשייך מה בדיוק השפיע על מה,
אבל לא פעם אני מוצאת את עצמי מופתעת ממשהו חדש שאני מגלה ואז נזכרת שזה בעצם נולד או התגלה בקורס... "

אז עכשיו הגיע שוב הזמן, ואני מזמינה גם אותך

לחולל את תנועת החיים שלך, להשמיע את קולך בעולם.

להצטרף לקבוצה לימודית - תהליכית בה תוכל/י לחקור לעומק כל נושא שתבחרי 

להזמין ולאפשר את הביטוי שלו בחיים 
לקבל ידע חוויתי ומעשי על העבודה עם התמקדות בתנועה 
ועל בניה וליווי של תהליך אישי יצירתי 
ולנוע, לנוע...

כל הפרטים על הקורס כולל ימים, שעות ומחיר נמצאים בקישור הזה 

ואם עוד לא למדת התמקדות כדאי לך לשמור תאריכים לקורס הקיץ (כאן בקישור) ולהצטרף ללמידה החווייתית הזו. בשבילך.

העבודה בקבוצות קטנות המאפשרות מקום ותשומת לב לכל תהליך
להרשמה ולכל שאלה התקשרו אלי 052-2644455
אשמח להיפגש ולצמוח יחד
איריס

מילים ומרווחים (וגם תאריכים)

כשאני חושבת על מה שמניע אותנו להתפתחות, חיפוש, רצון לחדש... עולה לי המילה מרווח. 

זו המילה שהגוף שלי מוצא למה שפעם למדתי לכנות - פער.

הפער בין מה שהיינו רוצים בתחום כלשהו לבין מה שיש, הפער בין הפוטנציאל למימוש, בין התחושה, העמומה לעתים, של מה שעוד אפשרי,

לבין החוויה של מה שקיים כרגע. או כמו שאומרים - בין החלום למציאות, בין הרצוי למצוי.

והפער מרגיש לי כמו משהו שפוער את פיו ואפשר להיבלע בתוכו, משהו בצבע שחור, בור בלי תחתית.

ועם זאת המילה "להסתפק" במה שיש.. מרגישה לי קטנה ומכווצת, ואני שמה לב שהיא תופסת פחות מקום ממה שיש באמת.

ההתמקדות , שהיא עמוד שדרה לכל מה שאני עושה ומתרגלת בחיי האישיים והמקצועיים,

לימדה אותי הרבה על מה שקיים בתוכי, ועל מה שרוצה ונחלם בתוכי, ובעיקר אפשרה לי להתקרב אל עצמי, אל כל החלקים שלי, ו"לצמצם פערים".

 איך? דרך תרגול ויצירה של אווירה פנימית סקרנית, מקבלת ומחזקת, דרך ריפוי כאבים ודפוסים ישנים שחיברו אותי לעבר, 

דרך פיתוח יצירתי של רעיונות, ויכולת לזהות ולהרחיב את חווית הטוב בחיי.

את ההתפתחות הזו ודומות לה אני רואה שוב ושוב אצל חברות/ים לדרך, בקורסים, בקליניקה, בקשר שנשמר בין לבין.

וכך גיליתי שמה שנקרא פעם פער נחווה היום כמרווח. חלל מאפשר שמספר לי שמשהו בתוכי מבקש או רוצה..

משהו שאפשר להכיר אותו, ולהכיר בו, לחקור אותו בסקרנות, להתיידד אתו, להקשיב לו ולספר לו. מקום ליצירה חדשה של עצמי.

אם מעניין אותך להכיר את הגישה הפשוטה והנפלאה הזו של התמקדות, שהיא חיונית, במובן של מביאה חיים, הן במרחב האישי והן במקצועי,

ואם מעניין אותך לחוות את החיבור המרתק שלה לתנועה, יש קורס חדש בקיץ, במתכונת ייחודית ומרוכזת . 

פרטים מלאים על קורס התמקדות בשילוב תנועה אפשר למצוא כאן 

ומי שרוצה לחוות סדנת התמקדות בתנועה עם מוזיקה חיה, אני אנחה שתי סדנאות וגם אשתתף ברב שיח בנושא תבונת הגוף בפסטיבל דרך גוף

שהוא יופי של דרך להתחיל את השנה, יש פרטים על הפסטיבל כאן 

ועל הסדנאות שלי כאן וכרטיסים מוזלים עד 11/9!

מפגשים אישיים - טיפול וליווי בזמן משבר ובתהליכי צמיחה ויצירה ממשיכים בתלמי אלעזר (ליד פרדס-חנה) ואחת לשבוע גם בחוקוק שבגליל.

מי שלמדו התמקדות אצלי או אצל מורים אחרים מוזמנים לסדנה לקראת השנה החדשה ובהמשך השנה לקורס העמקה בשילוב תנועה

שתהיה לנו שנה של מרווחים מזמינים ומפגשים מצמיחים

ואהבה רבה

מחבקת במילים

בכתיבת הבוקר שלי לפני יומיים התגלגל לו  מין סיכום שנה כזה ..

"..מבקשת להודות על התחושות הנעימות

על הגוף שיודע להיזכר, גם כשהוא נוקשה, ולעצמו מוותר,

 להיזכר בתנועה ובמה שעושה לו טוב.

מרגישה להודות על כך שאני כבר לא נופלת לעומק העומקים,

שאני כבר לא מתרסקת לאלף חלקים, גם כשיש התפזרות עוד קיים מרכז

 ויש בי איזה חוסן שהוא איתי וכבר לא זז.

שאני יודעת להירגע, להתבונן ולנשום, 

שיש בי את הפרופורציה בין אתמול, מחר והיום

 שאני יודעת את ערכי, מרגישה אותו. גם אם חלקי.

שבנקודה זו, אחרי תפניות שביקשו אומץ רב, יצירתיות ואמונה

שנבעו מתחושות מיצוי וחיפוש החדש

 וכמיהה אל הידוע-הלא-נודע, אל החלום הנשכח

 אני מתבוננת בכל השדות של חיי ורואה שאני  שלמה. ומרגישה שאשריי.

ואני רוצה לעצור לרגע ולשים יד על הלב ולהתבונן בעצמי,

ובילדה שבתוכי שכבר כמה זמן סומכת עלי ומחייכת אלי ושמחה בה ובי

 ובאישה שאני שמרגישה שנמצאת בשיא פריחתה,

שמותר לה ואפשר לה והיא אהובה ונחשקת ורצויה

 ובקוסמת שבי שיוצרת ומכירה את כוחה.

ואני יודעת שאני כמו שאני ממשיכה לנוע בחיי,

 ויש יום כזה ויום אחר ואתגרים ותהיות, 

וחלקים שקמלים ומביאים לידות חדשות, 

ואני איתם.

אוספת ומגדלת אוצרות."

והבוקר קצת אחרי שהתעוררתי וסרקתי את תחושות הגוף והנפש , (התודעה הגבוהה יותר עוד הייתה קצת רדומה, או לא ממש נחתה) באיזשהו שלב כשהרגשתי שאני "פה",  חלפה בי מחשבה. איזה חיים נפלאים יש לי. וחיבקתי את עצמי, לא חיבוק מנחם, מרפא, מעודד, בודד או משהו.. גם כאלה היו לי בעבר, אלא פשוט חיבוק מהלב.

וזה חלק ממה שנהיה בשנה האחרונה, האפשרות הזו לאהבה פשוטה ועמוקה וחובקת כמעט הכול , וחובקת אותי. אחד הדברים שמצאתי בשנים הרבות של לטפל ולגדל וללוות אחרים ואת עצמי היא שהצמיחה נעשית מתוך איסוף והדהוד והכרה של הטוב שבנו לא פחות מאשר טיפול וריפוי הפצעים שלנו. ואולי היא הטיפול והריפוי של הפצעים שלנו. וככל שגידלתי בעצמי את הקול הפנימי האוהד, המקשיב, המבין, המעודד, כך נוצרה סביבי סביבה כזו, ומה שלא התאים – לא נשאר.

וגיליתי שזה לא מחליף התבוננות נכוחה ונוקבת לעיתים, ולא מפריע להרגיש את כל קשת הרגשות, גם הקשים, ולא מרדים תהליכי יצירה, זה פשוט נעים. אני חושבת שהרבה מהעבודה שלי על עצמי השנה כללה את האפשרות להרגיש שאני כבר ב..שפע/אהבה/נינוחות/קבלה.. ולעשות את כל מה שיש לעשות מתוך זיהוי והרפיה לתוך הידיעה שזה כבר קיים בחיי.

הרי אחרת לא הייתי יודעת לבקש את זה...

  

בלב העץ הפנימי

אנשים מגיעים לטיפול או ליווי לרוב ברגעי משבר או מצוקה,מבקשים התקדמות או לפחות הקלה. 
גם אני.

אחד הדברים החשובים והמועילים בעיניי בטיפול ובהנחיית תהליכים
הוא לאפשר למי שמולי למצוא את המשאבים הפנימיים ,
לזהות את מקומם ותחושתם בגוף, לשיים אותם.וגם אצלי - זה ריקוד עדין בין הרצון והצורך להתפתח, לזהות דפוסים,להימנע מנפילה ל"בורות" מוכרים בהתנהגות, ברגשות, בחשיבה, במערכות היחסים..
לבין ההכרה במשאבים שלי, במה שכבר יש לי שמאפשר לי להיות מי שאני, להתקדם, לתת לעצמי ולאחרים,
ועוד יותר מזה -  ההכרה ביופי של מה שיש. היופי הייחודי, השלם מעצם היותו.
ההכרה בעובדה שעם כל המורכבות והדרך שאף פעם לא נגמרת,מה שיש הוא כבר יפה וטוב. הזמנים שבהם אני מכירה בזה הולכים ומתארכים, בזמנים האלה יותר טוב ופשוט ונעים לי.לגדל את ה"יש" שלנו ולאפשר לזה להיות זמין עבורנו בעת הצורך - זו מלאכה שנושאת פירות אמיתיים בחיינו. זה לגדול על קרקע פוריה.
ככל שה"יש" מתחזק גדלה האפשרות לטפל בחוסר ובקושי,ולעשות זאת  בסבלנות ובחמלה. להתבונן בו, להקשיב לו,להתקדם בעזרתו, לאפשר לו להשתנות כשהמסר שלו נשמע.ככל שה"יש" מתחזק, אפשר להמריא יותר גבוה, להתרסק פחות כואב..אפשר להזין את עצמנו בטוב, לחוש בטחון ומרגוע, לצעוד יותר בקלות בדרכי החיים.והרי מה כבר אנחנו מבקשים אם לא זה..
משתפת כאן שוב פוסט ישן שלי, מלפני כשנה. היום אני יודעת שאז מצאתי שם, בתוכי, עוגנים ומשאבים שאפשרו
לי לעשות דרך שאז לא יכולתי אפילו לדמיין.

כשקוראים את זה, אלו מילים שיכולות לחזק.
כשחווים את זה, כמו שקורה בתהליך התמקדות, זה הופך לחלק מאיתנו,
כמו אוכל שאכלנו או מגע שקיבלנו. מזין.

שביל האבנים הצהובות שלי...

"פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת.

לרוב קוראים לזה משבר.

החוויה המיידית בעת משבר דומה ל"הצפה". תחושות ורגשות עוצמתיים, גואים כגלים גבוהים,

כל מה שיש לנו, כל מה שיצרנו, אמונות וערכים - עומדים למבחן מחודש.

חשיבה הגיונית, ליניארית, אינה מצליחה לתפוס את המורכבות כולה.

חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך, שינוי משמעותי.

אני בחרתי- לעגון בגוף, ולמצוא את המשאבים והכוחות העומדים לרשותי.

בלב אותה סערה, פתחתי חלון פנימה, ועלתה בי ההכרה: יש לי בסיס. בגב הנשען, באגן. אני שמורה ומכוונת. יש מיכל. ובתוכו – סערה. חוויה מטלטלת, לא רגילה, לא צפויה.

כשאני נמצאת עם זה עולות המילים - "ניתן להכלה".

אני נמצאת עם זה זמן, ועולה השאלה – איך אדע שהנושא הזה ניתן להכלה? עלי לשמור על עצמי.

אני נזכרת שאפשר למצוא בגוף, במכל הזה שבו כל החלקים שלי נוכחים, את הכוחות.

שאפשר להפנות את תשומת הלב למשאבים. שתשומת הלב שלי תלך מאליה למקומות שמתאימים ומדוייקים לעכשיו..

אני מרגישה את כפות הרגליים, כמו שולחות שורשים אל תוך האדמה. אוהבת את החום- העמוק הזה, שנישלח אל תוך החום- החם. את הנשימה שמגיעה עכשיו עד לאגן.

"חיבור לקרקע".

משם תשומת הלב עולה, לעמוד השידרה, שכמו מגדיל עכשיו כל חוליה, מנכיח אותה אל מול המשענת של הכורסה, והופך בדמיוני לגזע של עץ. מאלו הזקופים, החזקים, עם הקמטים בקליפה.

אני אוהבת קמטים של עצים, שהם לא כאלה צעירים ובוסריים וירקרקים (טוב, גם בהם יש קסם..), אלא כבר עם קליפת חוכמה שמכירה את החיים. ועולות המילים -


"ללכת בדרך שלי", לדעת מה אני עושה.

ומשם, מקדימה, באזור החזה, זרמים עדינים, נקודות קטנטנות של… עדינות. כן..

מסביב ללב דרושה הרבה עדינות עכשיו.. אני מחבקת אותה, והיא אותי.



"עדינות"


ולפני שאני מתמסמסת אל העדינות, שמבקשת ממני לא להיות קשה עם עצמי, אני חשה את המרכז שבין העיניים שלי, שם במצח, צופה קדימה, ממוקד כזרקור.

"פוקוס".

אני מתבוננת בכל אלה, מלמטה למעלה, ונוכחת בנוכחותו של עץ. מה שהיה חלקים חלקים, התמזג לו לנוכחות חיה של עץ, עם שורשים וענפים, ועלווה ירוקה שמתפרשת לצדדים.

אני כבר מרגישה הרבה יותר בבית. העץ הוא דימוי אהוב ומוכר בגוף שלי, מזכיר לי רגעים טובים. אני שמה לב שהפעם, אני ממש יושבת בגזע שלו.

יש שם מקום נח, בדיוק בשבילי, בגזע-כסא שלי. אני מרגישה שאני חלק מהעץ הזה, שמחובר לקרקע, צומח כעמוד שידרה, מלבלב בעדינות, מתמקד אל השמש, אל המרחב.

אני חשה ערנות, חיוניות, גם מידה מסוימת של.. דריכות. אני לא "נרדמת" בנעימות הזו של העץ, יודעת שבעוד כמה רגעים אפקח עיניים אל אותה מציאות שבאתי ממנה.

אני מוכנה עכשיו.

האבנים הצהובות, על השביל הנוכחי, של הסיפור הנוכחי, כבר מונחות. בימים הבאים, בלא מעט רגעים, אזכר בהן. אחזור ואניח אותן שם בדמיוני, אחוש אותן בגופי.

חיבור לקרקע, ללכת בדרך שלי, עדינות, ופוקוס."


אני כאן כדי ללוות את גידול את העצים היפים שאנחנו,

וב16.3.13 אני מנחה סדנה המשלבת תהליכי התמקדות ותנועה  מתוך כוונה להכיר את המשאבים שלנו,

ולהכיר בטוב שאנחנו, להרגיש את היופי שלנו כאן ועכשיו. זה הקישור לדף האירוע בפייסבוק http/s://www.facebook.com/events/139819439519078

יום הולדת שנה

את הפוסט הבא כתבתי  לפני שנה.
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
 הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי  וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר

"אני בהריון".

אחרי 4 ילדים ב-13 שנים, 2 בעלים (פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים

(שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות, התרגשויות..

עכשיו אני בהריון.

מותר לי לנוח. אני אפילו צריכה. לעצום עיניים, ולהרים רגליים, ולהרגיש שהכול בסדר, כי אני הרי עושה משהו, אני מגדלת משהו, מזינה משהו בפנים, שמצריך כוחות גוף ונפש, וגם ממלא.

אז זה בסדר, מותר לנוח. וגם צריך.  כי עוד מעט, עוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים, יקרו דברים. יותר דברים.

אולי דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. בלי לדעת בדיוק למה אני מחכה.

ועוד לא התחלתי לקנן ,עוד לא לנקות, ולסדר, ולקנות, ולארגן..

אבל עברתי כבר את השלב הראשוני של להתנגד למה שקורה, ולהבהל, ולהתעייף, ולהתבחל..

ניראה לי שאני יכולה עכשיו לשכב על הספה, להשען, לשים יד על הבטן, ועוד יד על החזה.

להגיד שלום ללב, שרץ המון לאחרונה. להגיד שלום לבטן. לעומת הלב היא נדמית כמעט-ריקה,

עם תנועה עדינה, מעגלית, כתמתמה-ורדרדה, כמו הציור ההוא המופלא של מירה.

התנועה בבטן אומרת "אני פה, אפשר לשמוע אותי, בזרימה עדינה, כמעט רחש,

כמו לשמוע פרח שתכף נפתח." אני לוקחת זמן עם זה.

ואז , כשאני עולה מכאן אל הלב, אז האדום יותר רגוע, ומשיכות המכחול מעודנות יותר, והריצה קצת נרגעת.

יש אויר נקי, שקוף-ירקרק, כמו חורש הימאליה מלא אגלי-טל. עם קרני שמש שמבצבצות מלמעלה,

מזכירות שמעל לצמרות העצים הגבוהות יש שמיים פתוחים, ומרחב. בהיר ונקי, מסנוור-כמעט.

לאחרונה שוב הייתי בלב הזה שרץ, סוחף ברגשות עזים, מתרסק על סלעים, כמה, מתגעגע, מתלהב, מתעצב..

אבל עכשיו אני בשקט.

יושבת בסירה שנעה על הגלים, הים לא שקט לגמרי (תודה לרוח), יש גל-גלים, יש תנועה.
 יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.

הלידה הפעם לא תתרחש ביום אחד. היא מתרחשת לאט, כל פעם עוד קצת. 

אני יולדת אותי, למחצית השנייה של חיי.

בתנועה עגולה, מתגלגלת, מרגישה את גבולות העור על הקרקע, נצנוצים של קסם כמו כוכבים של פיות בציורים של ילדות.

נצנוצים של רוך, של העזה, של אומץ, של צחוק, של פגיעות ושל חוסן, עד שאני קמה על הרגליים ועומדת.

שלום עולם, אני פה.

בשבת הקרובה אני מנחה סדנה תהליכית המשלבת התמקדות ותנועה, מתוך התכוונות "להעיר חלום".

סקרנים, אמיצות ואמיצים, מוזמנים בחום. פרטים כאן http://www.facebook.com/events/131886523641439/