יום שני, 12 באוקטובר 2015

כשהחדשות דופקות בדלת..

אחרי סופשבוע מתוק עם אהובי הגלילי, הדבר שהכי הטריד אותי עד אתמול בערב היה ההרשמה – או חוסר ההרשמה המספקת – לקורס הבסיס בהתמקדות שנפתח בעוד חודש. הניסיון שלי שמלמד שהאנשים הספונטניים-אינטואיטיביים-מדויקים להפליא תמיד מגיעים בסוף, לא ממש הרגיע אותי אתמול. אבל היה אחה"צ טוב עם הילדים, חברים-חצר-פינוקים-חוגים.. עד הערב.

הראשון שהתעדכן בווטסאפ מחברים היה בן ה10, אחריו הגדול שהיה כבר בדרכו החוצה. פיגוע בגן שמואל. 5 דקות הליכה מהמושב שלנו. הזכרתי לעצמי שהגענו מזמן לגיל שבו נטיית המגוננות הטבעית שלי דרך סינון המציאות, היא רלבנטית רק עבור הצעיר (בן חמש וחצי) והחלפתי אותה בתיווך וליווי המציאות שהם נחשפים אליה בניידים. מי שסינון המציאות עדיין עובד טוב בשבילה בהתמדה כבר 20 שנה, זו אני. מבחירה. כמה שפחות חדשות, בכלל לא עיתונים, ודעות משלי על המציאות המורכבת בה אנחנו חיים, אותן אני שומרת לרוב לעצמי מתוך ידיעה עמוקה שאין לי פתרונות, אלא ראייה רחבה והכלה – רק של מה שאני יכולה.

נחזור לאתמול – חצי שעה אחר כך-התמונה היא כזו: אני בבית, עם בן ה10 ובן ה5.5. האקס שלי, שהוא גם השכן והשותף המסור לגידול הילדים (תזכירו לי לכתוב פוסט על פרידות מצמיחות ויצירתיות) נסע להחזיר את בן ה12 מאימון ג'ודו. הוא מתקשר ואומר לי שהמושב חסום כי יש חשד שמחבל חטף נשק וברח. "תנעלי את הבית". בסדר. נועלת את הדלת הראשית, סוגרת את חלונות הסלון.. לא עוברות 2 דקות ודפיקות בדלת. מי זה? לא עונים. אני עומדת משותקת, בן ה10 מולי בעיניים מבוהלות "אמא אל תפתחי". שוב שואלת – מי זה? קול של גבר, משהו שנשמע לי כמו "שו?" בערבית. אני בדילמה אם לרוץ לנעול את הדלת למטה שזה אומר להשאיר את הילדים ומי יודע מה מחכה לי שם.. תוקף אותי פחד. נשארת במקומי. עוד רגע של חוסר אונים. המוח מנסה למפות את העניינים. ואז אני שומעת בעברית. "אבטחה, הכול בסדר?". כן, הכול בסדר אני אומרת, עוד לא נרגעת, רק רוצה שילכו. "אנחנו צריכים לראות אותך, תפתחי לפחות חלון". פותחת את החלון שסמוך לדלת. אני ובן ה10 רואים 3 גברים, הרב"ש ושני מג"בניקים עם רובים טעונים ודרוכים. הם מוודאים איתי שהבית נעול, והולכים. 

טראומה קטנה. רגעים של בהלה. כשאני סוגרת את חלונות החדרים אני כבר מספיק מעושתת כדי להסתכל לחצר ולוודא שלא מסתובב שם אף מחבל עם נשק. "מחבל"? אני שואלת את עצמי. עד הבוקר ששמעתי חדשות בנסיעה ראיתי כל כך ברור מאחורי המילה "מחבל" – בן אדם. נער בן 17. נערה בת 20. כנראה שונאים, שטופי מח, בורים (בכל הקשור לפתרונות יצירתיים), או כועסים. אנשים. וכן, אני שמה לב שבאותו רגע שאני בבית עם הילדים, מישהו עם נשק שרוצה להזיק לנו הוא בשבילי מחבל. ואם הוא שם אני רק רוצה שיתפסו אותו. 

אז הערב ממשיך, בענייני טרום-שינה כמעט רגילים, תוך כדי ליווי הילדים. בן ה10 שממשיך לעקוב בדאגה אחרי העדכונים (גם של הפיגוע וגם של הכדורגל, איזון צריך שיהיה..) ,הקטן שמחבק ושואל בצחוק שובבי של ילד שקלט משהו ועוד לא ממש מבין "אמא, מי זה היה? מהפיגועים?..סמל ההבעה ‏‎smile‎‏" ובן 12 מפוחד למדי שחיכה כשעה עם אביו ועוד אנשים מחוץ למושב המלא רכבים משטרתיים. בין לבין נותנת לגוף שלי להתנער ולפרוק מתח. מודה לכל הכלים לעבודה עם טראומה שלמדתי ולימדתי וטיפלתי במשך השנים. והערב מסתיים בארבעה מזרונים פרושים בסלון. אף אחד לא רוצה לישון לבד הלילה. כשאני מצטרפת אל הילדים הישנים ומניחה ראש על הכרית, כמה דמעות נפרקות להן החוצה, והכרה מחודשת בכך שהמציאות נראית אחרת כשהיא קרובה כל כך לבועה שלי. ואיכשהו, בדרך שאני עוד לא יודעת להסביר (אבל יודעת להגיד שהתודעה שלי צמחה אליה מתוך התמקדות, TAE ועוד פרקטיקות שהן חלק מעולמי) משהו בי מבין נורא ברור שכמו שהמציאות היא חלק ממה שמכונה "הבועה שלי", ממש באותה מידה הבועה הזו, העשייה וההוויה שלי, היא חלק מהמציאות. היא רחבה בדיוק כמוה. ויש לה מקום והיא משמעותית. זו לא פעם ראשונה שאני מכירה בזה, אבל אתמול זה התחבר לי בתחושה, בהוויה, באופן מאד מאד מוחשי.



יום חמישי, 15 בינואר 2015

נעים להכיר

נעים להכיר .. קוראים לי איריס גלבוע, ואני מטפלת ומלווה תהליכי מעבר ושינוי בחיים , חוקרת מפתחת ומלמדת בגישת ה"התמקדות" בשילוב תנועה.
איך הגעתי לזה?
אני חושבת שמה שהכי השפיע על הגדילה והבחירות שלי הוא הרגישות הגבוהה שלי. מה שהציף  או הוחנק אצלי כילדה שהתביישה שהיא בוכה "מכל שטות", ולא הבינה למה אנשים לא אומרים את כל מה שהיא מזהה שקורה, הפך לדרך חיים יצירתית שלשמחתי מצמיחה וממלאת אותי. היכולת לחוות תחושות בגוף ופעמים רבות גם להקשיב לזה הייתה קיימת אצלי באופן טבעי. לפני 20 שנה נחשפתי והתחברתי לצד הרוחני והאנרגטי של החיים. זו הייתה עבורי סוג של "הזכרות". משמעותית וחזקה. יחד עם זה המקום שדרכו אני לומדת ומלמדת לפגוש את העולם הוא החיבור לעצמנו, לגוף, לרגש, לתחושות. לתקשורת והחוויה האנושית. ולא סתם, זה חלק מהמתנה שלי וגם ממסע הגילוי האישי שלי.
כמעט תמיד עסקתי במה שקשור בטיפול, הדרכה, הנחיה.. למדתי לא מעט בתחום הגוף-נפש : שיטת אלבאום, פרחי באך, תטא הילינג, הנחיה של 12 הצעדים (דרך לטיפול רוחני ופרקטי בהתמכרויות) וכמובן התמקדות.  במשך 9 שנים מדהימות ומגדלות עבדתי בתוך צוות רב מקצועי ב"כפר-איזון", הובלתי את הנישה של טיפול דרך הגוף – פרטני וקבוצתי - בצעירים שחוו משבר רגשי או רוחני (בעקבות או בשילוב שימוש בסמי הזיות) ומזה 15 שנה אני מטפלת בעיקר במבוגרים בקליניקה פרטית ומלווה תהליכי מעבר ושינוי.
מאז שהכרתי את ההתמקדות היא הפכה לכלי ולגישה העיקרית שאני עובדת דרכו.
תהליכי התמקדות עובדים עת תחושות מורגשות בגוף (בשונה ממה שזה יכול להישמע – ההתמקדות היא קודם כל פנימה, לתוכנו) ועוזרים לנו להיות בקשר עם ידע חדש שגלום בנו לגבי כל תחום בחיים, או פשוט לגבי מה שקורה עכשיו . התהליך מספק דרך עדינה ועמוקה, פשוטה ומרתקת ליצור קשר עם המידע הפנימי שמתבטא בתחושות הגוף ולתרגם אותו למילים . יחד עם זה פעמים רבות מגיעות תובנות, מתחולל שינוי בהרגשה, זוית הראיה מתרחבת ומשתנה, אנחנו משתנים וחווים את זה.
כשהכרתי את ההתמקדות הרגשתי שמצאתי מקום בשבילי בעולם. למרות, ואולי בגלל, שכבר חוויתי חלקים ממנה בחיי האישיים והמקצועיים עוד לפני שלמדתי על התמקדות.
הגישה והשיטה של ההתמקדות אפשרה לי לתת מילים לתחושות בגוף, שהן הדרך שלי לחוות את העולם, ולימדה אותי דרך לדבר את עצמי ולהרגיש סופסופ שזה מדויק ומבטא את מה שיש בפנים. עם הזמן נוצרה בתוכי אווירה פנימית חדשה – מקבלת, סקרנית, מתבוננת, אוהבת. ומקום רחב יותר לאינטימיות וחיבור לרצונות וחלומות רדומים. כאלה ששכחתי או ויתרתי עליהם.
אז השנה היא 2010.. אני אמא לארבעה, ומטפלת, ואישה, ו ואחרי הרבה שנים בהן חשתי סיפוק בחיי גם השינוי אצלי התבשל והגיע מתוך ויחד עם כל התהליכים האלה, והזמן.. ..  אחרי שילדתי את בני הרביעי, עזבתי את העבודה בכפר איזון, עברתי בית ומקום מגורים, ובעצם פיניתי מקום. לא ידעתי עוד בדיוק למה, חשבתי – בית ילדים וקליניקה. אבל צרכים וחלומות ישנים של עצמי  הגיעו דרך תחושות הגוף. והקשבתי וחקרתי עם הרבה פחד וזהירות וגם אומץ והעזה ,כי לא הייתה לי ברירה.. . זה היה השלב בו התחלתי לזוז הרבה תוך כדי הליכי ההתמקדות שלי, לנוע, לפעמים לרקוד, לחזור ולכתוב, להקשיב למה שהגיע מתוכי... וכך התחלתי לחקור את האפשרויות שצומחות מתוך השילוב של תנועה והתמקדות ככלי , ובכלל את המקום של שינוי בחיים, דרך הרבה אמונות ודפוסים עמוקים שעוד היו חלק ממני . זו הייתה תקופה מאד חזקה, מלאה כאב, תסכול, השראה, תשוקה, רעיונות... חלק ממנה שיתפתי בבלוג בסלונה . והובלתי שינויים גדולים בחיי בכל המישורים.
והיה לי ברור שהשילוב בין התמקדות ותנועה חזק ומניע. התחלתי ללמד קורסים להתמקדות בהם משולבת תנועה, וסדנאות בנושאים שונים, ולחקור ולפתח את השילוב הזה שאיך שאני רואה אותו מביא – ותומך – בתקופות מעבר ומשבר, בשינוי פנימי עמוק, בדיוק הדרך האישית . וזה קורה באופן מאד מוחשי ומאד קסום כאחד.
לקורסים שלי מגיעות וגם מגיעים אחוז גבוה של מטפלים דרך הגוף. בתנועה, במגע, גרינברג, וגם פסיכתרפיטיות , אנשים שעובדים עם עצמם ועם אנשים אחרים– וגם אם לא עבדו לפני, זה איכשהו קורה להם אחרי או תוך כדי הקורס... משהו מדייק את עצמו, או משהו חדש נולד. ההתמקדות משתלבת נפלא עם כל דרך של טיפול, הנחיה, יצירה. אני מרגישה שזה כמו להוסיף מלח לאוכל.. וזה הטעם שהייתי רוצה לראות ממנו יותר בעולם. ביחסים בינינו לבין עצמנו , לבין אנשים אחרים, והסביבה.
כמטפלת ומלווה תהליכים (שזו הגדרה שאני יותר מתחברת אליה היום), העבודה עם ההתמקדות מהווה חיזוק לנטייה שלי להתבונן באופן רענן אל מי שיושב מולי, לא מתוך ראייה של  "פתולוגיה" אלא של מצב בכאן ועכשיו. וכלי עדין ועמוק שמגשר בין ה"תת מודע" למודע ומגיע מהאדם עצמו, בדרך, בקצב ובשפה המדויקים שלו.
בקליניקה אני שמה לב שיש לי יותר גברים מנשים בשנה האחרונה, וזה משמח אותי שגם הצד הזה נפתח עוד. אני יודעת מה בתהליכים שלי מה מאפשר לזה לקרות, אבל זה כבר יהיה ארוך.. ;)
אם הגעתם עד כאן זה מאד מרגש אותי. תודה שהקשבתן~ם והייתן~ם. אפשר לקרוא עוד ואפילו קצת לראות ולשמוע בעמוד הפייסבוק שלי  https://www.facebook.com/irisgilboa.hitmakdut


ובאתר של התמקדות בתנועה  http://www.focusingmove.co.il/



ׁ(הפוסט עלה לראשונה בקבוצת "קהילת המטפלים" בפייסבוק, 8.1.15)

יום חמישי, 8 בינואר 2015

הפחד הגדול ביותר שלי



לפני חודש התארחתי בתכנית "השמיים הם הגבול", ברדיו החיים הטובים.
 עופר, שאירח  אותי בתכנית, שלח לי שאלון מקדים ובו כמה שאלות.
אחת מהן הייתה "מה הפחד הגדול ביותר שלך".

הלכתי עם השאלה הזו כמה ימים.
שהיתי איתה, חשבתי עליה, התמקדתי בה, ניפיתי תשובות שהרגישו נכונות אבל לא ממש נגעו ,
 לא הרגישו "ה"דבר.. . הסתובבתי עם זה מדי פעם במשך היום, והלכתי לישון עם זה בלילה.
התשובה הגיע לפנות בוקר אחד, כתחושה חמקמקה אך נוכחת שהתבהרה לכדי מילים שהרגישו בדיוק
"זה".
הפחד הכי גדול שלי היה להיות מי שאני .
מי שאני באמת. באמת שלי. מי שאני עם מה שיש בי בכל רגע הווה.

הפחד הזה הופיע לאורך חיי בכל מיני דרכים.  
התחבא מתחת  לביישנות וזהירות, התבטא דרך "מה יחשבו" ו"מה יגידו",
העביר אותי בתוך חששות וחוויות של להיות לא-מובנת, לא-ברורה, לא-מקובלת, שונה,
ושכן בתוך אמונות שאני לא מספיק... משהו. כל פעם משהו אחר.
לפעמים הוא הלך לפני, ופעמים רק ליווה אותי מאחורי או מצדדי.
לפעמים הוא היה בינוני או קטן, או כמו צל מלווה, או צעיף שקוף שמכסה ומגלה.

יכולתי לזהות את הפחד הזה רק כיום, כש"אני" כבר נמצאת.
 ואז הבנתי שהייתה שם מישהי שהתחבאה כל הזמן.
ושלא כמו בסיפורים זה לא השתנה ברגע אחד. וזה גם לא בדיוק שהיא הייתה ורק התחבאה.
הבנתי שהמהות הזו של מי-שאני-באמת-ברגע-זה התגלתה יותר ונוצרה יותר ככל שיכולתי יותר
 להקשיב לעצמי, להיות איתי , לתת לי רשות ומקום, להעיז להוציא את המהות שלי לאור דרך הזהירות והפחד. לאהוב אותה כפי שהיא. כפי שאני.

ולמה אני אומרת שהפחד הזה "היה", האם הוא נעלם?
 יש הרבה זמנים שאני מרגישה שכן. ויש רגעים שהוא מזכיר לי שהוא עדיין שם.
 שמבחינתו יש חלקים שלי שממש, אבל ממש, אי אפשר לתת להם רשות עכשיו
או לאפשר להם נוכחות עם האדם הזה (הזר, או הקרוב אלי ביותר..)
 או ברגע הזה (הרגע שבו זה קורה..).
אבל לרוב אני כבר נוכחת, נמצאת, ויודעת אותי. אני פה.

וכשאני מזמינה אותך "לחולל את תנועת החיים שלך, להשמיע את קולך בעולם",
לזה אני בעצם מתכוונת. להזמנה להקשיב, לעורר, להכיר, להוציא לאור, את מה שחי בך עכשיו. 

איך נעשה זאת?
 דרך הקשבה והזמנה וזיהוי תנועת החיים שלך, דרך הערטילאי ביותר וה-הכי פרקטי.
דרך תהליכי התמקדות, ותנועה למי שמתאים,
ובעיקר בדרך שמתאימה בדיוק למה שיעלה ויגיע מתוכך.
ומיועד למי שלמדו התמקדות, בסיס או הסמכה, ולמי שירצו -
גם מהווה חלק מתכנית ההסמכה בהתמקדות בשילוב תנועה,
(יש עוד זמן אך מספר משתתפים מוגבל, כדאי לשריין תאריכים ולהירשם אצלי),
 או דרך תהליך אישי איתי.  
 *כל המילים המודגשות הן קישורים, שכדאי להקליק עליהם לפרטים.

אגב, בסוף עופר לא הספיק לשאול אותי על הפחד הגדול ביותר שלי... .
אבל כן דברנו על התמקדות, ועלי, וגם קצת על תנועה. והייתה גם מוזיקה נפלאה.
אם תרצו לשמוע את התכנית, לחצו על הקישור הזה

סופשבוע חמים ונפלא
איריס