אחרי סופשבוע מתוק עם אהובי הגלילי, הדבר שהכי הטריד אותי עד אתמול בערב היה ההרשמה – או חוסר ההרשמה המספקת – לקורס הבסיס בהתמקדות שנפתח בעוד חודש. הניסיון שלי שמלמד שהאנשים הספונטניים-אינטואיטיביים-מדויקים להפליא תמיד מגיעים בסוף, לא ממש הרגיע אותי אתמול. אבל היה אחה"צ טוב עם הילדים, חברים-חצר-פינוקים-חוגים.. עד הערב.
הראשון שהתעדכן בווטסאפ מחברים היה בן ה10, אחריו הגדול שהיה כבר בדרכו החוצה. פיגוע בגן שמואל. 5 דקות הליכה מהמושב שלנו. הזכרתי לעצמי שהגענו מזמן לגיל שבו נטיית המגוננות הטבעית שלי דרך סינון המציאות, היא רלבנטית רק עבור הצעיר (בן חמש וחצי) והחלפתי אותה בתיווך וליווי המציאות שהם נחשפים אליה בניידים. מי שסינון המציאות עדיין עובד טוב בשבילה בהתמדה כבר 20 שנה, זו אני. מבחירה. כמה שפחות חדשות, בכלל לא עיתונים, ודעות משלי על המציאות המורכבת בה אנחנו חיים, אותן אני שומרת לרוב לעצמי מתוך ידיעה עמוקה שאין לי פתרונות, אלא ראייה רחבה והכלה – רק של מה שאני יכולה.
נחזור לאתמול – חצי שעה אחר כך-התמונה היא כזו: אני בבית, עם בן ה10 ובן ה5.5. האקס שלי, שהוא גם השכן והשותף המסור לגידול הילדים (תזכירו לי לכתוב פוסט על פרידות מצמיחות ויצירתיות) נסע להחזיר את בן ה12 מאימון ג'ודו. הוא מתקשר ואומר לי שהמושב חסום כי יש חשד שמחבל חטף נשק וברח. "תנעלי את הבית". בסדר. נועלת את הדלת הראשית, סוגרת את חלונות הסלון.. לא עוברות 2 דקות ודפיקות בדלת. מי זה? לא עונים. אני עומדת משותקת, בן ה10 מולי בעיניים מבוהלות "אמא אל תפתחי". שוב שואלת – מי זה? קול של גבר, משהו שנשמע לי כמו "שו?" בערבית. אני בדילמה אם לרוץ לנעול את הדלת למטה שזה אומר להשאיר את הילדים ומי יודע מה מחכה לי שם.. תוקף אותי פחד. נשארת במקומי. עוד רגע של חוסר אונים. המוח מנסה למפות את העניינים. ואז אני שומעת בעברית. "אבטחה, הכול בסדר?". כן, הכול בסדר אני אומרת, עוד לא נרגעת, רק רוצה שילכו. "אנחנו צריכים לראות אותך, תפתחי לפחות חלון". פותחת את החלון שסמוך לדלת. אני ובן ה10 רואים 3 גברים, הרב"ש ושני מג"בניקים עם רובים טעונים ודרוכים. הם מוודאים איתי שהבית נעול, והולכים.
טראומה קטנה. רגעים של בהלה. כשאני סוגרת את חלונות החדרים אני כבר מספיק מעושתת כדי להסתכל לחצר ולוודא שלא מסתובב שם אף מחבל עם נשק. "מחבל"? אני שואלת את עצמי. עד הבוקר ששמעתי חדשות בנסיעה ראיתי כל כך ברור מאחורי המילה "מחבל" – בן אדם. נער בן 17. נערה בת 20. כנראה שונאים, שטופי מח, בורים (בכל הקשור לפתרונות יצירתיים), או כועסים. אנשים. וכן, אני שמה לב שבאותו רגע שאני בבית עם הילדים, מישהו עם נשק שרוצה להזיק לנו הוא בשבילי מחבל. ואם הוא שם אני רק רוצה שיתפסו אותו.
אז הערב ממשיך, בענייני טרום-שינה כמעט רגילים, תוך כדי ליווי הילדים. בן ה10 שממשיך לעקוב בדאגה אחרי העדכונים (גם של הפיגוע וגם של הכדורגל, איזון צריך שיהיה..) ,הקטן שמחבק ושואל בצחוק שובבי של ילד שקלט משהו ועוד לא ממש מבין "אמא, מי זה היה? מהפיגועים?..סמל ההבעה smile" ובן 12 מפוחד למדי שחיכה כשעה עם אביו ועוד אנשים מחוץ למושב המלא רכבים משטרתיים. בין לבין נותנת לגוף שלי להתנער ולפרוק מתח. מודה לכל הכלים לעבודה עם טראומה שלמדתי ולימדתי וטיפלתי במשך השנים. והערב מסתיים בארבעה מזרונים פרושים בסלון. אף אחד לא רוצה לישון לבד הלילה. כשאני מצטרפת אל הילדים הישנים ומניחה ראש על הכרית, כמה דמעות נפרקות להן החוצה, והכרה מחודשת בכך שהמציאות נראית אחרת כשהיא קרובה כל כך לבועה שלי. ואיכשהו, בדרך שאני עוד לא יודעת להסביר (אבל יודעת להגיד שהתודעה שלי צמחה אליה מתוך התמקדות, TAE ועוד פרקטיקות שהן חלק מעולמי) משהו בי מבין נורא ברור שכמו שהמציאות היא חלק ממה שמכונה "הבועה שלי", ממש באותה מידה הבועה הזו, העשייה וההוויה שלי, היא חלק מהמציאות. היא רחבה בדיוק כמוה. ויש לה מקום והיא משמעותית. זו לא פעם ראשונה שאני מכירה בזה, אבל אתמול זה התחבר לי בתחושה, בהוויה, באופן מאד מאד מוחשי.
