הפחד הגדול ביותר שלי

לפני חודש התארחתי בתכנית "השמיים הם הגבול", ברדיו החיים הטובים.

 עופר, שאירח  אותי בתכנית, שלח לי שאלון מקדים ובו כמה שאלות.

אחת מהן הייתה "מה הפחד הגדול ביותר שלך".

הלכתי עם השאלה הזו כמה ימים.

שהיתי איתה, חשבתי עליה, התמקדתי בה, ניפיתי תשובות שהרגישו נכונות אבל לא ממש נגעו ,

 לא הרגישו "ה"דבר.. . הסתובבתי עם זה מדי פעם במשך היום, והלכתי לישון עם זה בלילה.

התשובה הגיע לפנות בוקר אחד, כתחושה חמקמקה אך נוכחת שהתבהרה לכדי מילים שהרגישו בדיוק

"זה".

הפחד הכי גדול שלי היה להיות מי שאני .

מי שאני באמת. באמת שלי. מי שאני עם מה שיש בי בכל רגע הווה.

הפחד הזה הופיע לאורך חיי בכל מיני דרכים.  

התחבא מתחת  לביישנות וזהירות, התבטא דרך "מה יחשבו" ו"מה יגידו",

העביר אותי בתוך חששות וחוויות של להיות לא-מובנת, לא-ברורה, לא-מקובלת, שונה,

ושכן בתוך אמונות שאני לא מספיק... משהו. כל פעם משהו אחר.

לפעמים הוא הלך לפני, ופעמים רק ליווה אותי מאחורי או מצדדי.

לפעמים הוא היה בינוני או קטן, או כמו צל מלווה, או צעיף שקוף שמכסה ומגלה.

יכולתי לזהות את הפחד הזה רק כיום, כש"אני" כבר נמצאת.

 ואז הבנתי שהייתה שם מישהי שהתחבאה כל הזמן.

ושלא כמו בסיפורים זה לא השתנה ברגע אחד. וזה גם לא בדיוק שהיא הייתה ורק התחבאה.

הבנתי שהמהות הזו של מי-שאני-באמת-ברגע-זה התגלתה יותר ונוצרה יותר ככל שיכולתי יותר

 להקשיב לעצמי, להיות איתי , לתת לי רשות ומקום, להעיז להוציא את המהות שלי לאור דרך הזהירות והפחד. לאהוב אותה כפי שהיא. כפי שאני.

ולמה אני אומרת שהפחד הזה "היה", האם הוא נעלם?

 יש הרבה זמנים שאני מרגישה שכן. ויש רגעים שהוא מזכיר לי שהוא עדיין שם.

 שמבחינתו יש חלקים שלי שממש, אבל ממש, אי אפשר לתת להם רשות עכשיו

או לאפשר להם נוכחות עם האדם הזה (הזר, או הקרוב אלי ביותר..)

 או ברגע הזה (הרגע שבו זה קורה..).

אבל לרוב אני כבר נוכחת, נמצאת, ויודעת אותי. אני פה.

וכשאני מזמינה אותך "לחולל את תנועת החיים שלך, להשמיע את קולך בעולם",

לזה אני בעצם מתכוונת. להזמנה להקשיב, לעורר, להכיר, להוציא לאור, את מה שחי בך עכשיו. 

איך נעשה זאת?

 דרך הקשבה והזמנה וזיהוי תנועת החיים שלך, דרך הערטילאי ביותר וה-הכי פרקטי.

דרך תהליכי התמקדות, ותנועה למי שמתאים,

ובעיקר בדרך שמתאימה בדיוק למה שיעלה ויגיע מתוכך.

 דרך הקורס שנקרא בדיוק כך ומתחיל עוד מעט

ומיועד למי שלמדו התמקדות, בסיס או הסמכה, ולמי שירצו -

גם מהווה חלק מתכנית ההסמכה בהתמקדות בשילוב תנועה,

 דרך קורס הבסיס הנפלא שיתקיים בקיץ

(יש עוד זמן אך מספר משתתפים מוגבל, כדאי לשריין תאריכים ולהירשם אצלי),

 או דרך תהליך אישי איתי.  

 *כל המילים המודגשות הן קישורים, שכדאי להקליק עליהם לפרטים.

אגב, בסוף עופר לא הספיק לשאול אותי על הפחד הגדול ביותר שלי... .

אבל כן דברנו על התמקדות, ועלי, וגם קצת על תנועה. והייתה גם מוזיקה נפלאה.

אם תרצו לשמוע את התכנית, לחצו על הקישור הזה

סופשבוע חמים ונפלא

איריס

מחבקת במילים

בכתיבת הבוקר שלי לפני יומיים התגלגל לו  מין סיכום שנה כזה ..

"..מבקשת להודות על התחושות הנעימות

על הגוף שיודע להיזכר, גם כשהוא נוקשה, ולעצמו מוותר,

 להיזכר בתנועה ובמה שעושה לו טוב.

מרגישה להודות על כך שאני כבר לא נופלת לעומק העומקים,

שאני כבר לא מתרסקת לאלף חלקים, גם כשיש התפזרות עוד קיים מרכז

 ויש בי איזה חוסן שהוא איתי וכבר לא זז.

שאני יודעת להירגע, להתבונן ולנשום, 

שיש בי את הפרופורציה בין אתמול, מחר והיום

 שאני יודעת את ערכי, מרגישה אותו. גם אם חלקי.

שבנקודה זו, אחרי תפניות שביקשו אומץ רב, יצירתיות ואמונה

שנבעו מתחושות מיצוי וחיפוש החדש

 וכמיהה אל הידוע-הלא-נודע, אל החלום הנשכח

 אני מתבוננת בכל השדות של חיי ורואה שאני  שלמה. ומרגישה שאשריי.

ואני רוצה לעצור לרגע ולשים יד על הלב ולהתבונן בעצמי,

ובילדה שבתוכי שכבר כמה זמן סומכת עלי ומחייכת אלי ושמחה בה ובי

 ובאישה שאני שמרגישה שנמצאת בשיא פריחתה,

שמותר לה ואפשר לה והיא אהובה ונחשקת ורצויה

 ובקוסמת שבי שיוצרת ומכירה את כוחה.

ואני יודעת שאני כמו שאני ממשיכה לנוע בחיי,

 ויש יום כזה ויום אחר ואתגרים ותהיות, 

וחלקים שקמלים ומביאים לידות חדשות, 

ואני איתם.

אוספת ומגדלת אוצרות."

והבוקר קצת אחרי שהתעוררתי וסרקתי את תחושות הגוף והנפש , (התודעה הגבוהה יותר עוד הייתה קצת רדומה, או לא ממש נחתה) באיזשהו שלב כשהרגשתי שאני "פה",  חלפה בי מחשבה. איזה חיים נפלאים יש לי. וחיבקתי את עצמי, לא חיבוק מנחם, מרפא, מעודד, בודד או משהו.. גם כאלה היו לי בעבר, אלא פשוט חיבוק מהלב.

וזה חלק ממה שנהיה בשנה האחרונה, האפשרות הזו לאהבה פשוטה ועמוקה וחובקת כמעט הכול , וחובקת אותי. אחד הדברים שמצאתי בשנים הרבות של לטפל ולגדל וללוות אחרים ואת עצמי היא שהצמיחה נעשית מתוך איסוף והדהוד והכרה של הטוב שבנו לא פחות מאשר טיפול וריפוי הפצעים שלנו. ואולי היא הטיפול והריפוי של הפצעים שלנו. וככל שגידלתי בעצמי את הקול הפנימי האוהד, המקשיב, המבין, המעודד, כך נוצרה סביבי סביבה כזו, ומה שלא התאים – לא נשאר.

וגיליתי שזה לא מחליף התבוננות נכוחה ונוקבת לעיתים, ולא מפריע להרגיש את כל קשת הרגשות, גם הקשים, ולא מרדים תהליכי יצירה, זה פשוט נעים. אני חושבת שהרבה מהעבודה שלי על עצמי השנה כללה את האפשרות להרגיש שאני כבר ב..שפע/אהבה/נינוחות/קבלה.. ולעשות את כל מה שיש לעשות מתוך זיהוי והרפיה לתוך הידיעה שזה כבר קיים בחיי.

הרי אחרת לא הייתי יודעת לבקש את זה...