43 and counting...

43 שנים אני פה ,
מעניין שלא סופרים את 9 החודשים שקדמו לזה, שהם בעלי השפעה חזקה על חיינו. אבל אם ככה אז היה צריך לספור גם גלגולים קודמים וקיומים בממדים מקבילים.. וזה כבר בלגן, אז בואו נאסף רגע לסיכום השנה הזאת, כמיטב המסורת שהתחלתי בשנה שעברה.
בשנה האחרונה סופסוף הפנמתי שאין לי במה להיאחז בכל הקשור להגדרות של עצמי."אני ככה.. ואני ככה..". אפילו טעיתי לכנותן "מודעות עצמית". עד לא מזמן דווקא חשבתי שיש לי סיבות טובות להיאחז בהגדרות.
אחת - אחרי כל כך הרבה זמן שאני חיה עם עצמי, אני בטח מכירה את עצמי מספיק טוב כדי להגדיר את עצמי, נכון?
שתיים - הילדים שלי. אם אדע מי אני אוכל וודאי לספק להם מורשת, עקרונות, הגדרות..? איך אמרה לי חברה טובה השבוע - ילדים הם "לאומנים שמרנים". נכון. מסגרת צריך. אבל הדבר העיקרי שיש לי לתת, או להיות, זה מודל. או במילים אחרות - להיות מי שאני. באמת. וזה מביא אותי לשלוש - אם לא אגדיר את עצמי איך אוכל לדעת מה אני רוצה לשנות בעצמי? טריקי.. לקח לי שנים לתפוס איך אני עובדת על עצמי לפעמים עם העניין של להיות מודעת לעצמי רק כדי להמשיך להרגיש-עוד-לא.. / או להיות כמעט.. בדרך ל.. (יפה/מצליחה/אמא טובה/יצירתית/מקורית..יו ניים איט). עוד קצת אשתנה ואז.
מסתבר שגיל 43 זה זמן טוב להיות כבר. עכשיו. כבר עכשיו - מה? מי?
 ניסיונות להגדיר את עצמי נשמעים ככה:
אני רגישה. לפעמים עד כדי קהות. המחושים/חיישנים שלי מתכווצים ונסגרים כשהם מאד מוצפים באינפורמציה. ולפעמים הם פשוט מתכנסים פנימה כי יש להם מה לעשות שם, בפנים. לחוש אותי. ויש לי אנרגיה בשביל עוד כמה וכמה דברים בעולם חוץ מעצמי- אבל לא בשביל הכל. אז אני מסננת. חיה בבועה, שבתוכה אני רגישה.
שאני עדינה ומתחשבת עד שאני ברורה וחותכת. שאני לרוב מבינה ורואה את האחר ומכילה ויחד עם זה לפעמים אני מגלה פרטים  חדשים בתמונה הגדולה, ומבינה כמה בכל זאת הייתי צרת ראייה  ומרוכזת בעצמי.
שאני לפעמים, יותר ויותר, מסבירה את עצמי מצוין יחד עם זה שאחת מחוויות העולם המרכזיות שלי הייתה להיות -לא -מובנת. שאני מופנמת ויחד עם זה כשאני משתפת זה עד העצם, כי משהו אחר אין לי.
שאני עובדת בחריצות והתמדה בתוך עצמי ומחוץ לי, ויחד עם זה אני משתדלת להרפות ולנוח תוך כדי תנועה, ולשחרר את מה שכבד לי, כי חופשה מאורגנת, בעיקר מעצמי, אינה נראית באופק.
שאני חזקה ואמיצה ממש, המון. ולא פחות מזה נוטה להיות חרדה ומבוהלת. וכבר יש לי כלים ואפשרות פנימית לבחור.
שאני הכי צריכה ואוהבת תנועה ושינוי ולבטא את עצמי בטוטאליות ולהתפתח, ויחד עם זה אני בפחד אימים כשזה קורה, ואני הכי פוחדת ממה שהכי רציתי, והדבר שהכי עוזר לי עם הפחד הזה, זה להעז ולקבוע עובדות בשטח ולפחד אחר כך, תוך כדי תנועה. מה שנקרא "לקפוץ למים". כל פעם מחדש.
שמה שאני חושבת שחושבים עלי כל כך הכביד על דרכי גם כשחשבתי שזה כבר לא מזיז לי. ויחד עם זה אני עושה ממש מה שמתאים לי, ועושה את זה בדרך שלי.
שלמדתי כל כך הרבה גישות ותיאוריות ועם זאת הכי משמעותית עבורי הלמידה מתוך חוויה, וההתנסחות המקורית-האישית שלי ושל מי שמולי, והן הראשונות בתור כשאני מנחה , מטפלת או מלמדת.
שמסגרת עושה לי טוב כל עוד היא חיה, נושמת, גמישה, משתנה ומתחלפת בעיתוי המתאים.
 שמי שאני הכי אוהבת ומשמעותי לי זה מי שאני הכי צריכה לשחרר כדי לגדול.
"את מלאה קונפליקטים" אמרה לי מאבחנת-נומרולוגית מצוינת לפני זמן מה.  ואני לרגע התכווצתי וניסיתי לפתור את זה (כלומר את עצמי) ואז נזכרתי שכבר הרבה שנים אני חיה ולומדת גישות של "גם וגם". כי בשדה של תחושות הגוף יש קיום לאפשרויות מקבילות שנדמות למוח מנוגדות, וכשמתרגמים תחושות לצירופי מילים - הפרדוקס הוא זה שמרחיב את האפשרויות ומצמיח הלאה. ובמציאות שמעבר לאמונות המגבילות יש מקום להיות גם וגם. ואולי זה לא כזה חדש, אם חושבים על המהות של ין ויאנג. אז כשאני לא מנסה להגדיר את עצמי ככזאת או אחרת, אני יכולה לחוות את מה שאני מכנה - לחיות בנוכחות רחבה. שיש בה מקום לכל מה שיש, והשינוי ,המחזורי לעתים, זה הדבר הכי קבוע בה.
כבר היה  שלב בחיי שחשבתי שהכול, או הרוב, או לפחות המסגרת של חיי, כבר מוחלטת וידועה וקבועה ובתוך זה תהיה מכסימום "התפתחות". וזה היה מרגיע וגם מטריד. אז מסתבר שכשאני חיה , נושמת, יוצרת ומלמדת להקשיב פנימה, לזהות תנועה , לחיות אמת פנימית ולאפשר שינוי טבעי... אז אני יכולה כנראה לצפות ל... תנועה.. וגמישות.. ושינוי... . טבעי.
 ודברים משתנים.  וכשנותנים להם להיות זה מרתק ומסקרן ומפתיע. וכן, כמובן, גם מפחיד.
ובתקופה האחרונה משהו נפתח.
שמחה והנאה פשוטה חזרו להן,
והכי הכי מרגיע שאני כבר מבינה - משעמם לא יהיה פה..

* אפשר ליצור-תנועה-אמיתית-בחיים.  בוא/י.  www.focusingmove.co.ilwww.focusingmove.co.il

יום הולדת שנה

את הפוסט הבא כתבתי  לפני שנה.
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
 הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי  וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר

"אני בהריון".

אחרי 4 ילדים ב-13 שנים, 2 בעלים (פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים

(שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות, התרגשויות..

עכשיו אני בהריון.

מותר לי לנוח. אני אפילו צריכה. לעצום עיניים, ולהרים רגליים, ולהרגיש שהכול בסדר, כי אני הרי עושה משהו, אני מגדלת משהו, מזינה משהו בפנים, שמצריך כוחות גוף ונפש, וגם ממלא.

אז זה בסדר, מותר לנוח. וגם צריך.  כי עוד מעט, עוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים, יקרו דברים. יותר דברים.

אולי דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. בלי לדעת בדיוק למה אני מחכה.

ועוד לא התחלתי לקנן ,עוד לא לנקות, ולסדר, ולקנות, ולארגן..

אבל עברתי כבר את השלב הראשוני של להתנגד למה שקורה, ולהבהל, ולהתעייף, ולהתבחל..

ניראה לי שאני יכולה עכשיו לשכב על הספה, להשען, לשים יד על הבטן, ועוד יד על החזה.

להגיד שלום ללב, שרץ המון לאחרונה. להגיד שלום לבטן. לעומת הלב היא נדמית כמעט-ריקה,

עם תנועה עדינה, מעגלית, כתמתמה-ורדרדה, כמו הציור ההוא המופלא של מירה.

התנועה בבטן אומרת "אני פה, אפשר לשמוע אותי, בזרימה עדינה, כמעט רחש,

כמו לשמוע פרח שתכף נפתח." אני לוקחת זמן עם זה.

ואז , כשאני עולה מכאן אל הלב, אז האדום יותר רגוע, ומשיכות המכחול מעודנות יותר, והריצה קצת נרגעת.

יש אויר נקי, שקוף-ירקרק, כמו חורש הימאליה מלא אגלי-טל. עם קרני שמש שמבצבצות מלמעלה,

מזכירות שמעל לצמרות העצים הגבוהות יש שמיים פתוחים, ומרחב. בהיר ונקי, מסנוור-כמעט.

לאחרונה שוב הייתי בלב הזה שרץ, סוחף ברגשות עזים, מתרסק על סלעים, כמה, מתגעגע, מתלהב, מתעצב..

אבל עכשיו אני בשקט.

יושבת בסירה שנעה על הגלים, הים לא שקט לגמרי (תודה לרוח), יש גל-גלים, יש תנועה.
 יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.

הלידה הפעם לא תתרחש ביום אחד. היא מתרחשת לאט, כל פעם עוד קצת. 

אני יולדת אותי, למחצית השנייה של חיי.

בתנועה עגולה, מתגלגלת, מרגישה את גבולות העור על הקרקע, נצנוצים של קסם כמו כוכבים של פיות בציורים של ילדות.

נצנוצים של רוך, של העזה, של אומץ, של צחוק, של פגיעות ושל חוסן, עד שאני קמה על הרגליים ועומדת.

שלום עולם, אני פה.

בשבת הקרובה אני מנחה סדנה תהליכית המשלבת התמקדות ותנועה, מתוך התכוונות "להעיר חלום".

סקרנים, אמיצות ואמיצים, מוזמנים בחום. פרטים כאן http://www.facebook.com/events/131886523641439/