התמקדות בְּמתנה

יום שלישי, 12 בפברואר 2013

רגע לפני ההמראה

פעם חשבתי שאני לא מתחברת לדמיון.
קצת מוזר שחשבתי כך אחרי שביליתי חלקים גדולים מילדותי בעולם דמיוני, אבל איכשהו כשביקשו ממני לפני שנים בלימודים וטיפולים לדמיין ולראות דברים זה לא הלך.

כמו עוד כל מיני חלקים שלי ש"הלכו לאיבוד" (או כמו שאמר לי מטפל מוכשר לא מזמן- "הם היו שם, אבל כמו במשחק מחבואים, פשוט לא ראית אותם וחשבת שהם נעלמו") , גם הדימויים הויזואליים חזרו אלי דרך הגוף. כשאני מתמקדת בתחושה המורגשת הדימויים מגיעים מעצמם,

כמו לפני שבועיים.

ההחלטה שנלקחה באותו ערב הייתה צעד משמעותי בתוך שינוי גדול שמתרחש בחיי לאחרונה, אחרי המון התלבטויות. התחושה שהייתה לי לאחר מכן הקשתה עלי להירדם והזמינה אותי לחקור אותה. וכך כתבתי:

..כמו במטוס לפני ההמראה לטיול הגדול הבא, אחרי כל ההכנות, ההתארגנות, הפרידות והתכניות,

הזמן הזה שבו אני יושבת במטוס שתכף ממריא תמיד לווה אצלי בעצב מסוים.

במחשבות מסוג "האם כל זה היה שווה?", שכיסו על תחושה לא ברורה שלא ידעתי אז להגדיר.

זה מה שמזכירה לי התחושה שיש לי עכשיו, למרות שלא טסתי כבר 15 שנה.

מתמקדת פנימה, שמה לב שהאגן יושב והגב נשען. שמה לב שאני מתמקדת אחרי תקופה שבה לא הצלחתי להתמקד, שבה הייתי מוצפת מדי והשתמשתי בכלים אחרים או צללתי מתחת לגלי התחושות והרגשות עד שהם עברו, עד הגל הבא.

יש משהו במרכז החזה, משהו מחכה. כמו דב לבן גדול שישן את שנתו.

אני מקווה שאין לו ציפורניים, אני חושבת לעצמי, איזה דימוי מוחשי ומוזר... דב לבן .

כשאני מתבוננת בדב הוא מתמתח וכמו מתחיל לצעוד.

התחושה בחזה הופכת יותר קלה ומאווררת ככל שהדוב צועד, צעידה רכה. אולי זו דובה?

הצעידה שלה דומה יותר לריקוד עכשיו..

ואיזו תחושה יש לי כשאני מתבוננת בדובה הזו שרוקדת ריקוד דובי? אני שואלת את עצמי.

ריקוד שונה כל כך מהריקוד שאני רגילה לרקוד בעצמי. ועם זאת יש משהו נעים מאד בריקוד הזה,

בתנועה של הכובד הדובי הזה, בפרווה הלבנה הרכה.. משהו נעים ומשרה בטחון.

תחושה של "להתחבק איתה".

אני מתחבקת עם דב לבן גדול...שמחבק אותי

ועולות המילים "מלווה במסע". אני מרגישה שהיא מלווה אותי במסע, וקצת פחות עצוב עכשיו.

אפשר לצאת לדרך.

הדימוי של הדובה הלך איתי מאז, נזכרתי בו מדי פעם ואתמול מצאתי במקרה תמונה שהחזירה לי את הזיכרון של אותו חיבוק דובי.

אז היום בדקתי מה מסמל דב לבן וזה מה שמצאתי:

"דב לבן – מסמל איכות של התבוננות פנימית עמוקה והתפתחות רוחנית. ניראה שאת נמצאת בתקופה בה את מצליחה להגיע לחיבור עמוק עם הילדה הפנימית שבך, להתבונן בה מנקודת מבט אחרת, גבוהה יותר, ולכן להרגיש חיבור פנימי חזק עם עצמך שמבוסס על אהבה ועל שמחה" (פירוש לחלום, שירלי בן-יהונתן) וגם -

"דב – מלמד אותנו ללכת פנימה, במטרה לתמצת את החוויות שלנו ולגלות שיש לנו את התשובות בתוכנו. מסמל איזון. צבע לבן – האנרגיה הגבוהה ביותר"
(מילון חלומות ומדיטציות, שושנה דונאיה)

מזמינה את מי שרוצה ליווי במסע למפגשים פרטניים של שיחה, התמקדות, תטא הילינג ומגע
http://www.bodyways.org/index/flyer_index.asp?details_new_id=4489
* ותודה, מיכאל, על דימוי המחבואים ועל התמונה

יום שני, 28 בינואר 2013

יום הולדת שנה

את הפוסט הבא כתבתי לפני שנה.
אחרי חודש סוער של התרחשויות, תהליכים פנימיים, תחושות עזות ורגשות, החלטתי יום אחד לאפשר לעצמי לנוח ולהרפות. חשבתי לשבת לראות סרט, ורגע לפני כן עוד התיישבתי לכתוב, מה שהייתי עושה הרבה בתקופה ההיא ועד היום.
ואז נולד הפוסט הזה, הרהורים משולבים ברגעי התמקדות וסוג של כתיבה וזרימה שליוותה אותי עוד כמה חודשים מאז.
סרט כבר לא ראיתי באותו יום, הרצון לצאת לאור עם הדברים שנכתבו ולצאת לאור בכלל, סחף אותי והוביל אותי בלי לעצור וממשיך עד היום.
הדימוי של ההריון עלה לי בספונטניות מתוך עולם הדימויים המוכר של אמא לארבעה , רק שבהריון הזה אני הורה אותי.
אני מסתכלת היום על מה שכתבתי וזה מרגש ומפתיע לראות כמה משהו בתוכי ידע שאני יוצאת שוב למסע,
בו אני מגלה על עצמי דברים חדשים, שואלת שאלות, מחפשת תשובות, יוצרת ומבטאת את מה שיש לי לקבל ולתת.
לרגעים המסע מדהים ויצירתי ומרגש, ולרגעים כואב וחודר ולא מוותר, ולא הייתי מוותרת על אף רגע.
אולי כן מזכירה לעצמי לנוח מדי פעם, ושמתוך האפשרות להרפות, להפנים ולעכל את מה שהיה עד עתה - נולד הצעד הבא.
אז לכבוד יום הולדת שנה, מעלה לכאן את "עכשיו להרפות", שהתפרסם לראשונה ב"סלונה", 4.2.12
ציורים : מירה אמיר

"אני בהריון".

אחרי 4 ילדים ב-13 שנים, 2 בעלים (פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים

(שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות, התרגשויות..

עכשיו אני בהריון.

מותר לי לנוח. אני אפילו צריכה. לעצום עיניים, ולהרים רגליים, ולהרגיש שהכול בסדר, כי אני הרי עושה משהו, אני מגדלת משהו, מזינה משהו בפנים, שמצריך כוחות גוף ונפש, וגם ממלא.

אז זה בסדר, מותר לנוח. וגם צריך. כי עוד מעט, עוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים, יקרו דברים. יותר דברים.

אולי דברים שחיכיתי להם הרבה זמן. בלי לדעת בדיוק למה אני מחכה.

ועוד לא התחלתי לקנן ,עוד לא לנקות, ולסדר, ולקנות, ולארגן..

אבל עברתי כבר את השלב הראשוני של להתנגד למה שקורה, ולהבהל, ולהתעייף, ולהתבחל..

ניראה לי שאני יכולה עכשיו לשכב על הספה, להשען, לשים יד על הבטן, ועוד יד על החזה.

להגיד שלום ללב, שרץ המון לאחרונה. להגיד שלום לבטן. לעומת הלב היא נדמית כמעט-ריקה,

עם תנועה עדינה, מעגלית, כתמתמה-ורדרדה, כמו הציור ההוא המופלא של מירה.

התנועה בבטן אומרת "אני פה, אפשר לשמוע אותי, בזרימה עדינה, כמעט רחש,

כמו לשמוע פרח שתכף נפתח." אני לוקחת זמן עם זה.

ואז , כשאני עולה מכאן אל הלב, אז האדום יותר רגוע, ומשיכות המכחול מעודנות יותר, והריצה קצת נרגעת.

יש אויר נקי, שקוף-ירקרק, כמו חורש הימאליה מלא אגלי-טל. עם קרני שמש שמבצבצות מלמעלה,

מזכירות שמעל לצמרות העצים הגבוהות יש שמיים פתוחים, ומרחב. בהיר ונקי, מסנוור-כמעט.

לאחרונה שוב הייתי בלב הזה שרץ, סוחף ברגשות עזים, מתרסק על סלעים, כמה, מתגעגע, מתלהב, מתעצב..

אבל עכשיו אני בשקט.

יושבת בסירה שנעה על הגלים, הים לא שקט לגמרי (תודה לרוח), יש גל-גלים, יש תנועה.
יש אפשרות להתבונן קדימה, ולהרגיש בטוחה בסירה שלי, שממשיכה לנוע, לבד.

הלידה הפעם לא תתרחש ביום אחד. היא מתרחשת לאט, כל פעם עוד קצת.

אני יולדת אותי, למחצית השנייה של חיי.

בתנועה עגולה, מתגלגלת, מרגישה את גבולות העור על הקרקע, נצנוצים של קסם כמו כוכבים של פיות בציורים של ילדות.

נצנוצים של רוך, של העזה, של אומץ, של צחוק, של פגיעות ושל חוסן, עד שאני קמה על הרגליים ועומדת.

שלום עולם, אני פה.